בדרך מהמלון לשדה התעופה נהג המונית סיפר לנו שהוא מסיע הרבה ישראלים. "הנשים אוהבת פריימרק והגברים קזינו", הוא פירט. אחר כך כשפרק את הציוד שלנו מתא המטען הסתכל עליי ושאל: "חופשה של 10 ימים ורק שתי שקיות?!" האמת שגם שתי השקיות האלו לא היו תוצר של מסע קניות, באחת היו שני תקליטים שאיתי קנה ובשנייה המעיל שלי שרציתי לעלות איתו למטוס למקרה שיהיה קר.
כשבחרנו מלון ל-24 השעות שלנו באמסטרדם הלכנו על מיקום מרכזי, ככה כולם אמרו שכדאי – "ממרכז העיר הכל במרחק הליכה". כשהגענו הבנו שה"הכל" הזה הוא לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. העיר עמוסה, בכל רגע נתון עשרות אנשים צועדים לצידך בכל רחוב לכל כיוון, תור בכל דוכן צ'יפס ואינסוף אנשים בכל חנות. ובעיקר אינסוף חנויות.
לפני כמה שנים כנראה שהייתי עפה על זה, ומבלה כמו שאר התיירים בשיטוט שעות ארוכות בין החנויות. כמו עבור רבים אחרים, השופינג היה חלק בלתי נפרד מכל ביקור בחו"ל, ולארץ לא הייתי חוזרת בלי כמה פריטי לבוש חדשים ומזכרות לכולם. אבל היום, כשאני כבר לא קונה, גם בחו"ל לא הרגשתי שום פיתוי להיכנס לחנויות אופנה מהירה או לרכוש פיצ'יפקעס לא נחוצים שיזכירו לאחרים שהייתי בחופשה.
ובכל זאת, סיבוך לא צפוי עם מזוודה שלא הגיעה הוביל אותנו למצב אין ברירה ומצאנו את עצמנו מחפשים בגדים. אחרי שבשתי חנויות יד שנייה לא מצאנו משהו מתאים וכבר היה לנו כל כך חם, התייאשנו ונכנסנו לסניף הפריימרק העצום ששכן ממש ליד המלון. למרות שהוא כלל לא פחות משש קומות, מצאנו בו בקושי שתי חולצות סבירות לאיתי. לי לא מצאנו כלום ונאלצתי להישאר עם הבגדים הארוכים, עד שמצאנו עוד חנות יד שנייה. וזהו, שם הסתיימה חוויית הקניות שלנו וכמעט לאף חנות אחרת לא נכנסנו.
מהר מאוד מאסנו ברחובות העמוסים ומצאנו את עצמנו צועדים לפאתי העיר, לפארק שהמליצו לנו ללכת אליו, לראות קצת ירוק. למחרת עשינו את אותו הדבר רק לכיוון השני – לפארק אחר. ברחנו מהמיית העיר לטבע, או לדבר הכי קרוב אליו. גם בערים אירופאיות אחרות בהן ביקרנו במהלך עשרה ימי טיול, שופינג היה הדבר האחרון שהנחה אותנו. העדפנו לספוג את הנוף, האווירה וההיסטוריה. ובכל זאת מצאנו את עצמנו נכנסים לחנות פה ושם ובעיר נמל בצרפת אפילו מצאנו את עצמנו בקניון. בין עשרות חנויות בגדים, לפחות מצאנו שם גם חנות אחת של מוצרים אקולוגיים.
מחוץ לקניונים ולחנויות הממוזגות מזג האוויר היה חמים רוב הזמן, ולרגעים הזכיר לנו שרק לפני חודש וקצת חוותה אירופה גל חום, מהקשים שידעה. בסיורים באוטובוסים הסתכלתי החוצה מהחלון בכל פעם שעברנו ליד נהר או מקור מים, וראיתי איך בשוליהם נחשפת יבשה שכנראה עד לא מזמן הייתה מכוסה מים, ונזכרתי בכותרות על בצורת באירופה ועל הקיץ היבש ביותר מזה שנים.
למרות שהייתי מנותקת מהחדשות (ובכלל מהאינטרנט) במשך רוב הטיול, משבר האקלים היה נוכח בכל מקום, אבל בו זמנית גם לא נוכח בכלל. לרגעים זה הרגיש כמו לצפות בשני יקומים שמתקיימים במקביל אבל לא נפגשים, פער בלתי ניתן לגישור בין החום בחוץ והנהרות המתייבשים לבין המסתובבים בין החנויות עם שקיות עמוסות פריטים חדשים או היושבים במסעדות ונהנים מארוחה על טהרת הבשר, כאילו אין שום קשר בין הדברים.
אבל יש קשר, ולא מדובר ביקומים מקבילים אלא בעולם אחד, שבו לכל פעולה שלנו יש השלכות. כן, גם לאופן בו אנו נופשים. לא רק הבחירה אם לנסוע או לא היא משמעותית, גם כל בחירה ביום – ללכת ברגל או לתפוס מונית, לשבת במסעדה או לקחת טייק-אוואי, לצאת למסע שופינג או לסיבוב בפארק. כל סיטואציה גדולה מורכבת מאינסוף בחירות קטנות, שמתחברות לכדי המציאות שלנו ומשפיעות על עתידנו.
החופשה הזו הייתה אוויר לנשימה עבורי, וגם שיעור – היא אפשרה לי להבחין כמה אני השתניתי וכמה העולם השתנה מאז החופשה הקודמת שלי בחו"ל לפני 5 שנים. נוכחתי לדעת שאני לא צריכה יותר מידי כדי ליהנות – רק קצת ניתוק, נוף יפה ואנשים אהובים סביבי. ובעיקר אני לא צריכה קניות כדי ליהנות, ואפילו לא מזוודה מלאה בגדים.
