בשבוע שעבר שני דולפינים נמצאו מתים, כאן בחופי ישראל. ואם אני, שחיה ונושמת טבעונות וסביבה בכל יום, שנמצאת בכל הקבוצות הרלוונטיות, כמעט פספסתי את הידיעה הזו – אני לא אתפלא אם אתם לא שמעתם על זה בכלל. שני גורי הדולפינים, שנמצאו כל אחד בנפרד, היו בריאים לחלוטין ונהרגו בעקבות הסתבכות ברשתות עמידה של דייגים, כך על פי הנתיחה שנערכה לאחר המוות.
שני המקרים התרחשו באותו יום ובתזמון טראגי ואירוני, כשבועיים לאחר עלייתו של seaspiracy, סרטה התיעודי החדש של נטפליקס שחושף את נזקיה האדירים של תעשיית הדיג לאוקיינוס, ביניהם דיג שולי שהורג מידי שנה מליוני יצורים ימיים שנלכדים בטעות ברשתות הדיג. הסרט עלה לשירות הסטרימנג לקראת סוף חודש מרץ, ומהר מאוד טיפס במעלה רשימת הסרטים הפופולריים ברחבי העולם, הוא זכה לאינספור תגובות והמלצות (וכמובן גם לביקורות) וכמעט כל מי שצפה בו מספר שהוא השפיע עליו עמוקות, ומסכים שמדובר בצפיית חובה. ובכל זאת - בכל פעם שנושא הסרט עולה בשיחות מסדרון אני שומעת אנשים שאומרים שהם לא מתכוונים לצפות בו, ואפילו בקרב אוהבי בעלי חיים והפעילים בקבוצות בנושאי הסביבה והאקולוגיה בפייסבוק, יש לא מעט שמכריזים בנחישות שלא יצפו בו כי הם פשוט לא מסוגלים.
במקביל, בפייסבוק התרחשה השבוע חגיגה בקרב טבעונים ששיתפו בקבוצות בהתרגשות פרסומת שמככבת לאחרונה בהפסקות הפרסומות בטלויזיה המסחרית, ומקדמת לקראת יום העצמאות את אחד ממותגי תחליפי הבשר החדשים שהושקו לאחרונה בארץ. גם אני שמחתי לראות את הפרסומת המדוברת, כי בכל זאת טבעונות בפריים טיים – גם אם בהפסקת הפרסומות, היא עדיין דבר נדיר. וכשמתרגלים לאפס נוכחות על המסך, גם פירורים של נוכחות מרגישים כמו סיבה לחגיגה.
ההתרגשות מהפרסומת הזו הזכירה לי את גמר הישרדות, לפני קצת יותר מחצי שנה, אז שודרה באחד מרגעי השיא של הערב הפרסומת של עמותת ויגן פרנדלי, שכל מטרתה לעורר מחשבה על מאיפה מגיע "האוכל" שלנו. אני זוכרת את העצבים שלי כשהפרסומת התחילה וחשבתי שהנה עוד פרסומת לבשר "טרי טרי" בפריים טיים, אני זוכרת את השמחה כשהבנתי מה ראיתי הרגע, ואת הטירוף ברשת לאחר השידור – טבעונים חגגו באותו ערב כאילו היו אוהדים שהנבחרת שלהם זכתה במונדיאל, והאווירה היתה של הישג אדיר. וזה אכן היה הישג אדיר, בעיקר כי רשת בחרה לשדר את הפרסומת בלי להעביר אותה לאישור הרשות השנייה, מחשש שהתסריט לא יאושר, מכיוון שמדובר בנושא שנוי במחלוקת.
כן, בעולם שבו הפרסומות לפני כל חג מתהדרות בטריות הבשר, ובתכניות הבישול שמשודרות מידי ערב לגיטימי לערוך משימות שמתמקדות בדגים או בבשר, בהן יש מגוון תקריבים על איברי פנים ונתחים כאלה ואחרים – אישה שמחזיקה טלה חי וחמוד כדי להזכיר מה הבשר הזה היה פעם, זה תוכן שנוי במחלוקת.
אז מה הקשר לדולפינים ול-Seaspiracy? הקשר הוא האמת מאחורי ה"קשה לצפייה". אין ספק שעצוב, ואפילו קורע לב לראות דולפין מת, ואין ספק שב-Seaspiracy יש כמה סצנות קשוחות שרציתי להסיט בהן את המבט מהמסך, אבל גם אין לי ספק שזו לא הסיבה של מי שבוחר לא לצפות בסרט. הרי כולנו חשופים לתמונות קשות בהרבה מידי יום – אנחנו צופים בסדרות וסרטים רוויי אלימות ודם, כולנו שומעים בכל יום בחדשות על מקרים נוראיים של רצח, אונס ועוד, ורובנו לא מסיתים את המבט למראה חיה מתה באחת מתוכניות הבישול. אז מה הופך תכנים כמו הפרסומת של ויגן פרנדלי, או הסרט של נטפליקס לקשים כל כך לצפייה? אם תשאלו אותי, מדובר במראה שהם מציבים לנו מול הפרצוף, וברצון שלנו להיאחז במציאות כפי שאנו מכירים אותה.
הקושי בצפייה ב-Seaspiracy עבור רבים הוא לא המראות הקשים של דולפינים נטבחים, או של כרישים כרותי סנפיר, אפילו לא העדויות בעיוות קול של מי שחוו עבדות בתעשיית פירות הים – הקושי הוא ההבנה שלמעשים היומיומיים שלנו יש השלכות על משהו גדול מאיתנו בהרבה, שלבחירות שלנו יש משמעות שאפילו לא יכולנו לדמיין, ושאולי אנחנו צריכים לערוך שינוי כלשהו, או לבחון מחדש את הבחירות שלנו ואת כל מה שעד כה היה לנו ברור.
אני לא חושבת שכל מי שיצפה בסרט יוותר מיד על דגים, בדיוק כמו שלא כל מי שצפה בפרסומת של ויגן פרנדלי הפך מיד לטבעוני. לדברים לוקח זמן לחלחל, ויהיו כמובן מי שיבחרו להמשיך בדרכם גם אחרי הצפייה. אבל אני כן חושבת שבתקשורת שלנו נוח להתעלם מהנושא, לדבר עליו כמה שפחות ולהמשיך לשים את מצוקתם של בעלי החיים ואת משבר האקלים במשבצת של "שנוי במחלוקת".
בסופו של דבר, זכותו של כל אדם לעשות את הבחירות שלו, אבל האם זו באמת בחירה אם אנחנו עושים משהו בלי לדעת את ההשלכות שלו? אני מאמינה שבחירות צריכות להיעשות בצורה מושכלת, מתוך ידיעה של כל העובדות. וזו הסיבה ש-'Seaspiracy' הוא סרט חשוב, ובעיקר בסיבה לכך שהגיע הזמן שאנחנו, אנשי התקשורת נתחיל לתת במה אמיתית גם לנושאים השנויים במחלוקת, גם לאלו שאולי קצת "קשים לצפייה".