בילדותי גרתי עם סבתא שמדליקה נרות כל שישי, שומרת פסח וצמה בכיפור, אבל פה בערך נגמר החיבור שלי למסורת. מאז ומתמיד חייתי את חיי כחילונית, החשיפה העיקרית שלי לדת הייתה דרך אשתו של אבא שלי שהגיעה מבית דתי, וערבי חג ושישי אצל הוריה היו הפעמים היחידות בהן שמעתי את כל הברכות ונחשפתי לכל המנהגים.
שם למדתי, למשל, שיש סדר ראש השנה שלם, שכולל הרבה יותר ברכות מתפוח בדבש ורימון. גם למנהג הכפרות נחשפתי שם, כשבאחד מימי הכיפור עשו לי כפרות עם כסף שהלך לתרומה. אני לא בטוחה בת כמה הייתי אז, ובטח לא ידעתי שקיימת גם אפשרות אחרת – של כפרות עם תרנגול.
על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של אדם ומבקשים שהתרנגול ילך למיתה, ותמורתו ילך האדם לחיים טובים ולשלום. בגרסה המודרנית והפחות סדיסטית משתמשים בכסף, מסובבים את השטרות מעל הראש ואומרים - "זאת חֲלִיפָתִי. זֶה תְּמוּרָתִי. זֶה כַּפָּרָתִי. זה הכסף ילך לצדקה ואֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם". שיטוט קצר באינטרנט גילה לי שהיום אפשר אפילו לעשות את זה עם תרומה אונליין.
ובעוד אני משוכנעת ש'העברת חטאים' לתרנגול ושחיטתו לא מכפרים על כלום אלא רק מוסיפים חטא נוסף ואכזרי לרשימה – ושמחה מאוד שהמנהג הולך ונעלם לטובת מנהג חיובי של תרומה וצדקה – אני לא כל כך בטוחה שתרומה לצדקה רגע לפני יום כיפור מקנה לנו את הזכות לשכוח את חטאינו וללכת לחיים טובים ולשלום.
אני בהחלט מאמינה שיש מקום לכפרה, ובעיקר שאף פעם לא מאוחר לשנות ולהשתפר. אבל כדי לכפר על החטאים שלנו, על הפאשלות, הטעויות, הרגעים שבהם איך לומר, לא היינו סבבה – צריך הרבה יותר מתרומה חד פעמית לצדקה או בקשת סליחה ביום כיפור. במיוחד כשמדובר על החטאים שלנו כלפי בעלי החיים, כלפי הסביבה וכלפי הדורות הבאים.
אני לא מאמינה בפתרונות קסם, אבל אני כן מאמינה גדולה בתהליכים, ולתפיסתי גם כפרה ומחילה הם תהליך. אז איך בכל זאת נכפר על חטאינו האקולוגיים? אפשר להתחיל בלהכיר בהם, בלהודות שאנחנו לא מושלמים, שלכולנו (גם לי!) יש מקום להשתפר. לזהות את נקודות החולשה שלנו, את המקומות שעדיין קשה לנו בהם, את הטעויות שעשינו – לא ממקום של הלקאה עצמית ואשמה אלא ממקום מפוקח ומודע. רק מי שמכיר בחטאיו יכול לקחת עליהם אחריות.
אחרי שהכרנו בטעויות שלנו ואולי אפילו ביקשנו עליהן סליחה, עכשיו הגיע הזמן לכפר באמת ובשביל זה צריך לפעול אחרת, כי ברור לכולנו שהתנצלות לא שווה הרבה אם אחריה פשוט נפגע שוב. הדרך לכפר על הרגלינו המזהמים היא לשנות אותם, וכדי לעשות את זה אני מאמינה שצריך לא רק להפחית את הרע ולוותר על ההרגל המזיק אלא גם להרבות טוב ולאמץ במקומו הרגלים חיוביים.
כך למשל, כדי לכפר על שנים של בזבוז מזון, לצד הפסקת הבזבוז, אפשר גם להתנדב בארגון הצלת מזון או באיסוף תרומות, או לעזור ליצור קומפוסט קהילתי. כמובן שלהרבות טוב לא חייב להיות בדיוק באותו תחום בו "חטאנו", כל עשייה למען המטרה הגדולה יכולה לעבוד: תרומה, התנדבות, שתילת עצים, ניקוי חופים, או פשוט העלאת מודעות.
וזה הצעד האחרון ואולי הכי חשוב בכפרה – להעביר את זה הלאה. התהליך אמנם מתחיל ביני לבין עצמי, במה שנקרא חשבון נפש, אבל בימינו כולם אוהבים לשתף בפוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר על מה הם מתנצלים וכשזה מגיע לחטאים סביבתיים – בעיניי אין מבורך מזה. הכפרה תושלם כשנוכל לשתף את העולם במה למדנו, איפה טעינו ומה שינינו ונעורר השראה גם באחרים לקחת אחריות על המעשים שלהם ולבחור אחרת. כי אם כל הכבוד למסורת, בשביל שינוי אמיתי אנחנו זקוקים למעשים ולא רק לתפילות, ואפשר לעשות אותו גם בלי לפגוע באף יצור חי אחר בדרך.
