לפני 4 שנים בערך, כשעוד הייתי מכורה לקניות, גיליתי את אתר SHEIN; אני לא זוכרת איך הגעתי אליו, אם זו הייתה המלצה של חברה או סתם פרסומת, אבל אין ספק שכמו רבים אחרים – נשביתי בקסם. מגוון המוצרים האינסופי, צבעים, מידות… מה שלא תחפשו כנראה שתמצאו שם, ומה קטע? הכל במחירים נמוכים, מה זה נמוכים? מצחיקים. מודה, התפתיתי וביצעתי הזמנה או שתיים, יש לי בבית כמה שטויות חסרות ערך שהזמנתי משם בפרץ התלהבות, ואפילו שמלה אחת שעוד לא התפוררה ואני לובשת מדי פעם, פריט שעל פי הסטטיסטיקה של שיין כנראה לא עלה לי יותר מ-30 שקלים.
העניין הוא שאז לא ידעתי לשאול את השאלה המתבקשת: איך יכול להיות שזה כל כך זול? לא הבנתי את העובדה הפשוטה – כשאני משלמת מחיר כל כך נמוך, זה בהכרח אומר שמישהו אחר משלם על כך מחיר גבוה. שיהיה ברור, שיין או שי-אין או איך שלא קוראים לאתר הסיני, הוא לא גוף אלטרואיסטי, הם לא מוכרים במחירי הפסד, וגם כשהם נותנים הנחה על המחירים הנמוכים גם ככה, או כשהם מציעים משלוח חינם – תהיו בטוחים שהם מרוויחים מזה.
אז מי בכל זאת מפסיד? את המחיר האמיתי משלמים העובדים של החברה, שכנראה מועסקים בתנאים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, שמנוצלים ומרוויחים שכר רעב על העבודה הקשה שלהם. בנוסף אליהם גם אנחנו הלקוחות משלמים מחיר – כשהמחיר כל כך זול וגורם לנו לרכוש עוד ועוד, גם הסכומים בחיוב האשראי מצטברים. וכשהבגדים באיכות ירודה והטרנדים משתנים תדיר, גם תדירות ההזמנות שלנו הולכת ועולה, וכך בקלות שמלה ב-30 שקל יכולה להפוך למאות ואלפי שקלים בשנה. גם הסביבה, הטבע ובעלי החיים משלמים מחיר כמובן, החל מפגיעה במקורות מים בתהליך הייצור, דרך ניצול משאבים מוגזם, אריזה ושינוע מזהמים ועד להטמנה של הררי הבגדים שאנחנו זורקים כדי לפנות מקום לעוד בגדים זולים בארון. וכשכל זה מתרחש, האחרונים לשלם את המחיר יהיו הילדים והנכדים שלנו, שהנזקים הסביבתיים שאנחנו יוצרים היום עלולים להשפיע באופן דרמתי על איכות חייהם בעתיד.
מאז שהפסקתי לרכוש שם אחרי פעמיים, ובהמשך הפסקתי לקנות כמעט לחלוטין, הפופולריות של האתר השנוי במחלוקת רק עלתה. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז נכנסה הקורונה לחיינו, הוא הפך לפופולרי במיוחד בקרב הצרכנים הישראלים, אולי אפילו לפופולרי ביותר, ועקף בדרך ענקיות אחרות כמו אסוס ונקסט. משפיעניות ובלוגריות אופנה רבות מזמינות מהאתר ומשתפות את עוקביהן בהתרגשות ברכישות שביצעו, ובפייסבוק ניתן למצוא לא מעט קבוצות ייעודיות, בהן משתפות גולשות ברכישות שלהן מהאתר, כאשר מראה של ארגז שלם עמוס פריטים (ארוזים כל אחד בניילון משלו כמובן) שמגיע ללקוחה אחת, אינו נדיר בכלל.
השבוע שיגעון השיין הגיע לשיאו: הרשת הוצפה בתמונות של מטוס נוסעים של אל על, שבהעדר טיסות תיירותיות בחסות הקורונה הוסב למטוס משא והוטס לסין ריק – כדי לחזור מלא בחבילות שהוזמנו משיין. אני מרגישה צורך לכתוב את זה שוב: מטוס נוסעים שלם טס ריק לחלוטין את כל הדרך לסין וחזר כשהוא עמוס ארגזים של חבילות בגדים וחפצים ב-35 שקלים בממוצע לפריט, שהזמינו ישראלים מאתר האופנה SHEIN. אני יכולה להתעכב על הזיהום שנגרם מהטיסה עצמה, וטיסות הן בהחלט דבר מזהם, אבל האמת היא שאני מוכנה לחתום על זה שהוא לא משתווה לזיהום לו גורמות החבילות עצמן. ולמרות שאין היום גוף תקשורת שלא מודע לשינויי האקלים, ולחלקה של תעשיית האופנה המהירה בהם, ההתייחסות לתמונות הייתה מבודחת למדי. במקום להצביע על המחדל, להציב תמרור אזהרה מול הציבור הישראלי ולהגיד שאולי 'קצת' הגזמנו, בחרו בעמודי הרשתות החברתיות של גופי התקשורת לנצל את התמונות ההזויות לפוסט וויראלי, והזמינו את הגולשים, בניסוחים שונים, לתייג חברים שמחכים לחבילות שלהם; הגולשים מצידם נענו לאתגר והצטרפו לדאחקה עם מאות תגובות מבודחות, שיתופים ותיוגים בכל פוסט כזה.
אני לא חושבת שאפשר לבוא בטענות לאל-על שבחרה לבצע את הטיסה הזו, זו תקופה קשה וכולם צריכים להרוויח וגם לשלם משכורות לעובדים. בעצם, אני גם לא חושבת שאפשר לבוא בטענות ל-SHEIN, כלומר כן – אפשר וצריך לבוא אליהם בטענות על היותם גוף חמדני נצלני ואחת החברות הכי לא מוסריות והכי מזהמות בעולם האופנה, וכנראה גם בעולם בכלל. אבל איפה בתוך כל הסיפור הזה האחריות האישית שלנו?
שיין היא הסממן, היא השם הגדול ביותר, אבל היא חלק מתופעה רחבה - חלק מתרבות של חד פעמי, של עשרות קולקציות בשנה וטרנדים שמתחלפים בקצב מסחרר, של פרסומות שמפצירות בנו 'תזמינו היום וקבלו כבר מחר', ותחושה שכולנו חייבים לקנות כל הזמן עוד ועוד – כדי להישאר מעודכנים, כדי להיות כמו כולם ולא לפספס, כדי להרגיש שוב את אותה תחושת ריגוש, שהפכה למצרך נדיר בתקופה שבה כולנו תקועים בבתים.
אני יכולה להבין כל אחת ואחד שיושבים על הספה בבידוד וברגע של שעמום מתחילים לגלול ומוצאים את עצמם עם עגלה מלאה בפריטים חדשים ומרגשים "בכלום כסף". אני מבינה את הריגוש שבלרכוש ולהתחדש ולחכות לחבילה שמגיעה – הייתי שם. ובמקרה של שיין, אין ספק שהם הצליחו לפתות אותנו ולהפיל אותנו בפח: ישראלים אוהבים מבצעים, אוהבים לקנות בזול ושונאים לצאת פראיירים – אז אם כולם מזמינים, למה שאני אוותר? וכולם מזמינים, וזה ברשתות ובפרסומות ובכל מקום.
אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא לא ידע, שהכתובת לא הייתה על הקיר, מספיק להקליד שיין בגוגל כדי למצוא עשרות כתבות שמדברות על הבעייתיות, על השאלות המוסריות, על הנזק הסביבתי. כשכולם מתעלמים, קשה להיות זה ששם סטופ, אני יודעת. ובכל זאת, אני אנסה לעשות את זה. תסתכלו על התמונות והסרטונים האלה, על הארונות עמוסי הבגדים שלכם, על ערמות הבגדים שזרקנו ונשלחים להטמנה במדינות עולם שלישי, על הילדים שעובדים בתנאים מחפירים כדי שאנחנו נוכל להזמין עוד משהו שאנחנו לא באמת צריכים, ותגידו לי – לא נראה לכם שקצת הגזמנו?