המאבק להטמעת המסרים הסביבתיים בקרב החברה בישראל עשה כברת דרך. המודעות הציבורית לנושא עלתה והיא מורגשת. עם זאת ולמרות השיפור המעודד, הדרך לשכנע את הציבור הרחב להפחית את ההשפעה הסביבתית שלהם בצורה משמעותית – לדוגמה על ידי הפסקת השימוש בכלי פלסטיק חד פעמיים, ולגרום ליותר אנשים לפעול אקטיבית למען הסביבה, עודנה ארוכה, והיא כוללת לא מעט אתגרים חברתיים.
נושא שינוי האקלים הוא מורכב במיוחד ואנשים רבים חשים חוסר אונים ואף חרדה בפני האתגרים העומדים לפנינו. למעשה, יש שלוש דרכים עיקריות בהן אנשים מגיבים למסרים הסביבתיים הנוגעים לסכנות בשינויי האקלים:
- הכחשה – מדובר באחת מהתופעות המוכרות לנו ביותר, כזו המאפיינת רבים בחברה שלנו והיא הכחשה של עצם הבעיה. כנגד המכחישים ה-"הרדקור" אין בעצם מה לעשות. העניין הוא שבתוך קבוצת המכחישים הזאת, יש קבוצה שהיא תוצרת החיים שלנו כיום בעולם של קליק בייט. ההכחשה שלהם אינה באה לידי ביטוי בתורה שלמה של טענות, היא מתבטאת בכך שהם פשוט מעבירים ערוץ, ”מדפדפים", מחליקים אצבע על המסך ובכך מעלימים את "המטרד" מחייהם. בקרב קבוצת האנשים הזו דווקא ניתן להעלות את המודעות לנושא הבוער, מה שלא ניתן לעשות עם המכחיש ה"מאמין".
- ייאוש - זו נחשבת לתופעה חדשה יחסית. היא כוללת קבוצת אנשים המתמודדים עם אבחנה שנקראת "חרדת אקלים". האגודה הפסיכולוגית האמריקאית מצאה ש-68% מהאמריקאים חשים מידה מסוימת של "חרדה אקולוגית". התחושה הזו של חוסר אונים רגע לפני אבדון, קשה עוד יותר אצל ילדים ובני נוער. רבים מהם מכילים בתוכם גם כעס המכוון כלפי המבוגרים על כך שהותירו להם את המורשת האיומה הזו. למרות שהם אינם מוכרים באופן רשמי, מטפלי בריאות הנפש ברחבי העולם מתחילים כבר לקחת את האבחנה הזו ברצינות רבה.
- התחייבות – "אני מבין, מה אני יכול לעשות כדי לעזור?" זאת התגובה הטובה ביותר מבין האופציות הקיימות. במסגרת תפיסה זו, המודעות מחלחלת ורותמת את קבוצת האנשים מהסוג הזה להיות מחויבים בצורה פרקטית למאבק הגלובלי. האדם יכול להירתם כיחיד, לרתום את המשפחה, את הקהילה, את מקום העבודה ואחרים. ההתחייבות יכולה לבוא לידי ביטוי בהקצאה מזמנו הפנוי לטובת הנושא, או בתמיכה כספית או בפעולה אקטיבית אחרת, אבל הדבר החשוב הוא המחויבות לנושא.
לפעול למען החיים עצמם
אז איך מובילים יותר אנשים לבחור באופציה הטובה ביותר של "התחייבות"? איך לנצח את 'בלוז שינויי האקלים'? ישנן שלוש דרכים - שבנפרד או במצטבר - יכולות להוות "תרופה" לתופעות שהוזכרו והן: חשיפה, למידה ועשייה:
- הדרך הראשונה היא לגרום לאנשים להבין על מה הם נלחמים ולא רק כנגד מי. אנחנו צריכים לחשוף יותר אנשים אל הטבע במקום לדבר עליו, לגרום להם להפעיל את החושים כפי שקורה כל פעם במהלך טיול ביער, שחייה בים, טיפוס במעלה הר ופעילויות אחרות. לגרום להם לחוות את התחושות על בשרם, היא למעשה הדרך הטובה ביותר גם לגרום להם להבין מה בעצם יש להם להפסיד. אם במהלך החשיפה גם מסבירים להם על מה שהם חווים ומעניקים להם ידע, אזי המהפך השלם מתרחש.
- הדרך השנייה היא - למידה. הפעלת רגשות זה טוב וחשוב כמובן, אבל במקרה הזה גם העובדות הן חשובות ואף קריטיות. נכון שהחברה האנושית נמצאת כרגע ביחסי שנאה/אהבה עם המדע, אבל ככל שנדע יותר כך נוכל להכיר ולהיענות אל צרכי הטבע, להפחית את ההשפעה המזיקה שלנו מתוך מודעות אמיתית כי היא עושה לטבע ולעצמנו נזק בלתי הפיך.
- הדרך השלישית והאחרונה היא להוביל אותם לעשייה של ממש. העשייה יכולה להיות בצעדים קטנים או גדולים אבל כפי שברור לכל, מעורבות, עשייה, פעולה בצוותא, יעד ויעוד הם כמובן תרופה נפלאה לייאוש. והנה, ביחד או בנפרד הדרכים הללו יכולות להוות הבסיס למהפכה החברתית, כלכלית, תרבותית ומנטלית הנדרשת כדי לפעול למען החיים עצמם וכנגד הסכנות פרי יצירתנו.
צילום: אקואושן
כותב הטור הוא אריק רוזנבלום, מנכ"ל עמותת "אקואושן", הפועלת לשימור הסביבה הימית של ישראל