איש מבוגר, אולי קרוב ל-80, עמד לא רחוק ממני בתוך מבנה גדול מלא באנשים, מין מוזיאון. לפתע הוא שלף סיגריה ומצית בשיא הטבעיות והתחיל לעשן, אפשר היה לחשוב שחזרנו לשנות השמונים. כמובן שמיהרתי להראות לו את דלת היציאה - שימשיך בשלו, אבל באוויר הפתוח.

כבר לא רואים את זה כמעט במחוזותינו. אנשים לא מעשנים בתוך מבני ציבור, ואם הם כן מעשנים, מראים להם את הדרך החוצה. אפשר לומר שההתנהגות הזו חריגה היום במקומות הומים, מי שמעשן בתוך מקום ציבורי או בעבודה, יודע שהוא מפר חוק לטובת הנאה אישית. זו דוגמה מצוינת לנורמה חברתית שבעבר הלא מאוד רחוק פחדו לערער עליה. עישון היה סמל סטטוס,  ואכיפת עישון נתפסה כפגיעה בזכות הבחירה ובחופש האישי. 

ההשוואה לימינו מתבקשת – יש לנו נורמות חברתיות רבות שצריך לערער עליהן, אחת מהן היא תרבות צריכה לא מרוסנת, גוזלת משאבים והורסת אדמות, שהשתרשה באופן בלתי מעורער. פעם צרכנו ללא גבול, אבל בשנים האחרונות מחלחלת ההבנה שזה לא בסדר ובעיקר מבינים שהשינוי הוא מבורך, הוא אפשרי, והוא חיובי.  

גלגוליו של החוק למניעת עישון מעניינים. הוא נחקק לראשונה בשנת 1983 ועסק בעיקר בשילוט של מקומות אסורים לעישון. ילידי התקופה גדלו למציאות שבה מעשנים כמעט בכל מקום, וכששואלים במסעדה 'איפה תרצו לשבת?' רצו לדעת אם אתם מעשנים. היום זה נראה מופרך אבל אנשים עישנו בחופשיות באוניברסיטה, בבתי חולים, במסעדות ובקולנוע. אני תוהה על עצמי כילדה הולכת לשירותים במטוס, נדחקת בין גברים מעשנים לכיוון הדיילות. איכס. מכל כך הרבה סיבות. דווקא במקום הכי חנוק זה התרחש, הרבה מאוד זמן.  

החוק תוקן מספר פעמים, וב-2007 נחקק התיקון שהפך את החוק החשוב לבעל שיניים, אוזניים ופיקוח. אסור להחזיק מאפרות, נתנו הוראות ברורות איך להעיף את הדבר הזה מהאוויר. זה לקח זמן, אבל התחלנו לא לזרוק את עצמנו יחד עם הבגדים לכביסה בחזרה מבילוי בבר. 

השנים האחרונות הביאו איתן עוד תיקונים ותוספות- אצטדיוני ספורט, הגבלת הפרסומות, תאי עישון בשדות תעופה ותביעות קטנות בין המעשנים שלא במקום, לחפצי האויר הנקי.  סיגריה שנדלקה לידי הביאה מספר אנשים להעיר לאותו מעשן (אחי, מה נסגר?) ואף אחד לא הזדעק על זכויות המעשן וציין שזה נהוג, 'אבל הוא מכור', אבל אבל אבל...  

יש לנו מה ללמוד מהצלחת החקיקה הזו על שינוי נורמות, אם לא נורמות התנהגות, אז נורמות אכיפה חברתיות, כלומר – האפשרות להסתכל על התנהגות מוכרת ולהודות שהיא מזיקה. כמו מטוסים נקיים מעישון, כי איך בכלל סבלנו את זה? עלינו לנקות את האוויר, האדמה והמים למעננו. הדרך לשם רצופה בגמילה ועוד גמילה: מצריכה מוגזמת של ביגוד, מקניות זולות מדי באתרים סיניים, משימוש בחד פעמי בגלל נוחות יתר ומעצלנות אנושית, שגוזלת בדרכה כל משאב אפשרי.

אנו צריכים להיגמל מחוסר חשיבה קדימה שממלא לנו את הבית בחפצים אך גוזל חומרי גלם ומייצר פסולת שתישאר עוד שנים ארוכות. בשם ערכים בלתי מבוססים אנחנו חושבים ש"צריך לקבל משהו בסוף השנה", "צריך לקבל מתנה כל חג", ושוב "צריך"... 

ומה באמת צריך? יש להסתכל לעבר מסעדות נקיות מעשן, מקומות עבודה ללא סיגריות, ברים שאינם מסריחים ולהאמין שהשינוי אפשרי – אנו יכולים לשמור על הסביבה שלנו, למעננו. כמו שכבר לא צריך לחפוף אחרי כל בירה מסכנה בבר, ככה אני רוצה את הסביבה שלי. נקייה, יפה, ונעימה לכל מי שנמצא בה.  

 

נטע דונחין היא מנהלת הדרכה במרכז לחינוך סביבתי, פארק המחזור חירייה