בשנים האחרונות העיסוק במשבר האקלים חדר אל כל תחומי החיים שלנו. מי שעקב אחרי אירוע המט גאלה בשבוע שעבר זכה לראות את בילי אייליש בשמלה עשויה בדים ממוחדשים של גוצ'י, ואת שני הפרודים - קמילה קביו ושון מנדס לבושים בחומרים מתכלים וממוחזרים בלבד; חברות קוסמטיקה בינלאומיות כמו גרנייר ופנטי ביוטי יצאו השנה עם מוצרי איפור וטיפוח טבעוניים בבקבוקים ממוחזרים, ואפילו כאלה הניתנים למילוי חוזר; ברגע זה ממש תוכלו לצפות בעשות סרטים וסדרות מקוריים של נטפליקס על משבר האקלים; ומה לגבי אומנות
אומנות מעצבת ומשפיעה על חיינו לא פחות מכל שאר התחומים הללו. היסטוריונים ואנתרופולוגים פונים ליצירות אומנות עתיקות כדי ללמוד על העבר. סופרים ועתידנים מביטים בהן כדי לדמיין את העתיד. יצירות על-זמניות כמו The Great Wave off Kanagawa של האמן היפני קצושיקה הוקוסאי מלמדות אותנו עד היום כיצד בני האדם תפסו את עוצמות הטבע והאתגרים שזימן להם.
ברמה הפרקטית, אומנות נוצרת מחומרי הגלם שהעולם מעניק לה. בין אם אלו חומרים שנחשבים טבעיים יותר כמו חימר ועץ ואפילו אם זו אומנות דיגיטלית. ברמה המנטלית אומנות היא גם דימוי של המציאות. היא מראה של מה שקורה ומה שעלול לקרות בכדור הארץ אם האנושות לא תיקח אחריות על השפעותיה. אמנים ישראלים רבים החליטו לנקוט עמדה ומקדישים את עבודתם כדי לעורר מודעות, להשפיע ולחבר עוד אנשים למאבק במשבר האקלים.
במה לתופעות טבע פחות נחשקות
דניאל אלקיים הוא אמן ומעצב בוגר בצלאל אשר שואב השראה מתופעות יוצאות דופן בטבע והופך חומרים טבעיים לאובייקטים חדשים וחריגים בנוף. בשיתוף פעולה עם חברת אלף פארמס המייצרת בשר מתורבת, דניאל יצר סדרת רהיטים שנשרפו בטכניקה ייחודית שיוצרת דפוסים אקראיים המדמים עור פרה על גבי משטח העץ. הדפוסים המיוחדים מכניסים אל שולחן האוכל את החי והצומח בצורה שאינה פוגעת בהם ואף מזמינה את הסועדים לשיח פתוח בנושא.
"אלף פארמס פנו אליי כדי ליצור פרויקט אומנותי שיעודד שיח על קיימות, על עתיד המזון ובטחון מזון. הטכניקה שלי כללה ציור על גבי משטחי עץ עם מים ואז שריפה של האזורים הלא רטובים כך שמתחיל מאבק בין המים לאש. המים מתחממים ומתאדים, האש משאירה חותם באזורים הלא רטובים וזה קופא בנקודת זמן אחת כשהאש נעצרת" הוא מסביר.
"היה לי חשוב שהמים והאש יהיו שותפים ביצירה. נתתי לאש להיות החותם הויזואלי הסופי ולרוח לכבות ולעשות את שלה. התערבתי כמה שפחות ולא ניסיתי ליצור תנאים סטריליים. זה מדגיש את הרנדומליות וחוסר השליטה שקיימים גם בטבע. ככה יצרתי שולחן אוכל, חמישה כסאות ותמונת קיר בצורת עור פרה מתוח. הרהיטים יושבים עכשיו במשרדי החברה, בתקווה שהשולחן הזה יארח עליו כל מני שיחות ודיונים בנושא קיימות ועתיד המזון".
"כמעצב אני מרגיש שיש לי אחריות להתעסק בנושאים משמעותיים. אפילו אם אני מייצר מוצרי צריכה, יכול להיות בהם ביטוי ערכי", אומר דניאל. "בעבודה שלי אני מנסה לקרב את האדם בחזרה אל הטבע. אני שם דגש על יופי טבעי ונותן במה ראויה יותר לתופעות טבע שנחשבות פחות נחשקות ויוקרתיות. באחד הפרויקטים שלי עבדתי עם האצת תהליכי קורוזיה והשתמשתי בחלודה כצבען טבעי לבדים. בפרויקט אחר השתמשתי באצות מהים כחלופה לפלסטיק. רציתי להראות שיש מגוון רחב של דרכים להכניס את הטבע לתוך המרחב הביתי. אני יכול ללכת ברחוב ופתאום למצוא אבן או חתיכת ברזל או צמח וזו תהיה נקודת ההתחלה של פרויקט חדש. הטבע מלא באסתטיקה וחיות, אז אני תופס נקודה קטנה בתוך המערכת הגדולה הזאת ומתוכה מתחיל ליצור".
זבל מכל יבשת
האומנית הישראלית הבינלאמית בברלי ברקת יצרה את "ארץ- פואטיקה", תערוכה המספרת את סיפורו של משבר האקלים דרך השתקפות עצמית של כדור הארץ הצופה את עתידו. לצורך התערוכה ברקת חקרה ואספה מוצרי זבל באוקיינוסים ויבשות שונות במשך שלוש שנים. יצירתה "ארץ פואטיקה" מורכבת מפסולת פלסטיק, מוטות במבוק וברזל היוצרים 18 פלחים שמתחברים זה לזה ויחד בונים "גלובוס" שקוטרו ארבעה מטרים.
מרחוק הגלובוס נדמה כמו תכשיט ענקי, נוצץ ויפיפה, אבל כשמתקרבים ומביטים בחלק הפנימי שלו – מגלים שהוא מלא בזבל. התערוכה שלה מוצגת כעת באקווריום בירושלים, אשר בין היתר פועל להצלת חיות ים שנפגעו מפלסטיק. יצירותיה זכו להכרה בינלאומית בניו-יורק טיימס ובארגון הסביבה הגדול EARTHDAY.0RG.
"הכל התחיל מזה שצפיתי בסרט על בעיית הפלסטיק והיה בו קטע של ילדים קטנים הולכים על החוף המכוסה בזבל ואוספים אותו. נזכרתי בשנות הילדות שלי בדרום אפריקה. כשהיינו יוצאים לחופש הייתי מטיילת על החוף ואוספת צדפות. התנועה הזאת של האיסוף מהחוף, אותה תנועה, אבל אני אספתי צדפות והם אוספים זבל. שאלתי את עצמי האם זה מה שאנחנו רוצים להוריש לדורות הבאים? הרגשתי שאני צריכה לבטא את השאלה הזאת דרך האומנות", בברלי מספרת.
"מה שאני מנסה להראות בארץ פואטיקה זה שבטבע אין גבולות. אנחנו בני האדם חילקנו את העולם למדינות אבל הטבע לא מכיר בגבולות האלה. מה שאנחנו מייצרים פה במדינה שלנו עובר ונודד למקומות אחרים ואיתני הטבע מחוברים בכל העולם. ביצירה הזאת יש זבל מכל יבשת, אבל דווקא כשעבדתי עם החומרים בחרתי שלא למקם את הזבל שהגיע מאוסטרליה במקום שלה על הגלובוס. ככה זבל ממדינה אחת בעצם מופיע ביצירה בתוך מדינה אחרת. דרך זה אני מדגישה שהפתרון מחייב מענה בינלאומי שכולם מגוייסים אליו. לא רק הפוליטיקאים, אנשי עסקים ומדענים. כולנו", היא מדגישה.
לא אומנות כדי לקשט את המרחב
הרצון להשפיע על דעת הקהל הוביל גם את האמנית רונית קרת להקדיש את עבודתה לנושא, והיא עוסקת בשאלה מה יישאר כשה"יש" יעלם. בימים אלו היא מציגה שתי תערוכות במכון ויצמן למדע ובארמון פאלאצו מורה בונציה, אשר עוסקות בהשלכות משבר האקלים ובעיקר בהנמסות קרחוני העד. קרת משתמשת בקלקרים המרפדים מארזים, ארגזים ומכולות, והופכת אותם לחומר פלסטי־ אמנותי. יצירות הוידאו שלה מלוות בפסקול הקלטה של קולות שבר הקרחונים הנבקעים וקורסים, ונוכחים בהן סוסי פרא שחורים המסמלים את עולם החי שנאבק מול שינויי האקלים.
"אני עוסקת בנושא של משבר האקלים כבר מעל עשור והיצירות שלי הפכו לקריאת התעוררות לציבור הרחב. אני יודעת שיש מלחמות ועוני ודברים שמרגישים לפעמים דחופים יותר, אבל אם לא נתעורר פשוט לא יהיה לנו איפה לחיות. כשאנשים פוגשים ביצירות שלי הם מבינים מהר מאוד שזו לא אומנות כדי לקשט את המרחב ולתת הרגשה טובה. אני קוראת מחקרים ודו"חות, מתכתבת עם חוקרים וחוקרות, יוצאת אל השטח ואז נותנת ביטוי ויזואלי למידע הזה", רונית מספרת.
"המפגש הראשון שלי עם הנושא היה במהלך טיול בפטגוניה בדרום ארגנטינה, שם ראיתי קרחונים מתנפצים ונמהלים במי הים המלוחים. עמדתי שם אולי שלוש שעות, נפעמת מהיופי ונחרדת מההשלכות של הנמסות הקרחונים על המערכת האקולוגית. זאת הייתה חוויה מכוננת ששינתה אותי כאדם וכאמנית. זה הפך לחלק ממני. ניסיתי לחשוב איך אוכל להגן על הקרחונים ואז עלה הרעיון להשתמש בקלקר, כאילו כדי לרפד אותם. אני אוספת את הקלקרים שבהם אנשים משתמשים כדי לעטוף מוצרים יקרי ערך כמו טלוויזיות וטלפונים, ועושה בהם שימוש חוזר ביצירה." "קלקר הוא אחר החומרים הכי מזהמים שיש כי לוקח לו שנים להתכלות. אני אוספת אותו ברחובות, רוחצת, חותכת ונותנת לו חיים חדשים. אני מאמינה בכוח של אמנות לעורר שיח. מה אנשים עושים עם זה אחר כך? לא יודעת. אבל אני יודעת שזה נשאר בהם, זה מהדהד בהם", היא אומרת.
