את הזבל שמפנים מהרחובות מידי יום אולי אפשר להרחיק מהעין, אבל מההשלכות של הפסולת שלנו כבר אי אפשר להתעלם. מרכז המחזור של חירייה נושא אג'נדה ברורה, לפיה מחזור הוא אמצעי והמטרה היא צמצום פסולת. לכן, בחירייה נעשים מאמצים גדולים להעלות את המודעות ולספר את הסיפור של מה קורה מהרגע שהזבל נאסף מהבתים.
אחת הדרכים היעילות לקדם את המטרה היא אמנות, עדי יקותיאלי, האוצר והמנהל האמנותי של המרכז רואה בכך שליחות, "השליחות שלי היא לחבר בין אמנות וקהילה, לקחת נושאים חברתיים – קונפליקטים ודילמות, שהופכות לאומנות. התערוכה כאן מתחלפת כל כמה חודשים, זה מרענן וגורם אפילו למדריכות למצוא יותר מנקודת מבט אחת להעביר את המסר. יתרון נוסף הוא שילדים ונוער יכולים לספוג ולהבין את המשמעות מתוך החוויה, שכוללת רפלקציה ועיבוד של הסיור".
בימים אלו מוצגות במרכז שתי תערוכות אשר נבחרו מתוך 100 אמנים וקולקטיבים שנענו לקול קורא. האחד הוא מיצב תקרה של האמן הרב תחומי גיל יפמן, בגודל של כ-400 מטר מרובע – תצוגה מרהיבה ביופייה עשויה בטכניקת סריגה של שקיות פלסטיק, ללא שימוש בצבעים, השקיות צבעוניות בפני עצמן. את הטכניקה יפמן אימץ ופיתח בשנים האחרונות על מנת לעורר את המודעות לסכנה האקולוגית הנובעת מייצור ושימוש עודף בחומרים שבונים את העולם שלנו ובאותה נשימה הורסים אותו.
יפמן, מגדיר את עצמי כ"אמן שמחבל במנגנוני ייצור" בכך שהוא משתמש במשאבים קיימים ועושה "יש מיש", רואה ערך ופוטנציאל בפסולת. התערוכה, שלו "בין עין לאין" מנסה להמחיש לנו את בעיית ייצור שקיות הפלסטיק וההתמכרות אליהן ברחבי העולם, אבל לא רק, כיוון שנוכחת בה גם ביקורת כללית והתבוננות על תרבות הצריכה. המרחב כל כך מרהיב, שכמעט ואפשר לשכוח את תחושת התסכול וחוסר האונים של הנזק הבריאותי לעצמנו והפגיעה במערכות האקולוגיות שמאפשרות לנו לקיים כאן חיים.
"אמנים בדרך כלל רוצים שהיצירה שלהם תישאר ניצחית, בשלב מסוים האומנות הזו תתפרק לחלקיקים קטנים ובלתי נראים לעין" אומר יפמן, ומוסיף "באופן כללי העין היא סמל, היא כלי מחקר, כלי תקשורת. אנחנו שבויים של הכלי הוויזואלי הזה, מה שלא רואים לא קיים ומה שרואים זו התבנית שיש. לפעמים נדמה שהחוש הזה נלקח כמובן מאליו, אבל יש לנו זכות להשתמש בו להתבונן ולא לעצום עיניים".
"שימוש יתר נוכח במהות המיצב ׳בין עין לאין׳ המבקש לדון בחומרים שמייצרים את עולמנו ובו זמנית הורסים וכורים את סופו. בסריגת היצירה נטלו חלק קהילות שונות ובשפה אחידה של מלאכה רבת שנים שוחחו על מציאות ועתיד" מספר עדי יקותיאלי. "העבודה מבקשת מאיתנו להשתהות ולהתבונן בפנטזיה וויזואלית עדינה ואסתטית המסתירה בתוכה דרמה של עצמות, ניבים, עורקים ועיניים גדולות שאינן מרפות. העיניים הגדולות מנחות אותנו אל מעבר לפנטזיה, להישיר מבט לצרכנות המוגזמת שלנו ולהשלכותיה הקודרות בהווה ובעתיד. השלכות שהכרח הוא שניתן עליהן את הדעת הן באופן אישי-פרטי והן כקולקטיב, כחברה אנושית למעננו ולמען הדורות הבאים."
התערוכה השנייה לא תופסת הרבה מקום פיזי במרחב, אבל בעלת משמעות גדולה לא פחות. המיצב ״הזדמנות שנייה" של האמנית שולי בורנשטיין וולף מורכב משני חלקים: האחד צילומי מיצב ׳דוקו נוף׳ המתעדים את בית האמנית שמלא בחריקות אסתטיות הנוצרות כאשר היא מניחה בדחיסות פסלים המורכבים מחומרים בשימוש חוזר, בכל מקום בביתה; החלק השני הוא מיצב בנפח של 8 קוב בו דחוסות מאות מעבודותיה כאילו ארוזות במכולה הנשלחת אל מעבר לים.
העבודה מציפה את השאלה מה יש בגוש הדחוס? ממה הוא מורכב ומה השיח הטמון בחובו? לאן יגיעו החפצים? איזו טרנספורמציה רעיונית יעברו ומה מהם יישאר לבסוף בזיכרון? לדברי יקותיאלי, "האמנית שולי בורנשטיין וולף החליטה ליצור אמנות בעיקר ממה שאחרים זורקים. היא הופכת את חייה למרכז מיון ושימוש חוזר משוכלל הרוקם שפה אמנותית המחבקת כל חפץ וחפץ, נותנת ערך וכבוד כשזה הופך לחלק אינטגרלי מן הבית."
כל אלה כמובן שאלות שחשוב שנדון עליהן ונהרהר בהן מידי יום ולא רק במעמד הקנייה. עלינו לזכור שהמטרה העליונה היא צמצום צריכה בזבזנית והתחשבות במעגל השלם של מה שנרכוש, מה ההשפעה שלו על הקיימות שלנו החל משלב הייצור ועד אחרי תום השימוש. כל דבר שאי פעם ייצרנו ונייצר, צרך משאבים מאיתנו ומהכדור ויישאר כאן למשך עוד הרבה זמן. התערוכה והביקור במרכז של פארק המחזור חירייה הם תזכורות מצוינות ל"למה" וגם ל"איך" לעשות את זה נכון.
התערוכות מוצגות בפארק חירייה וניתן להגיע ולהתרשם בתיאום מראש:
הזדמנות שניה / שולי ברונשטיין וולף
2.12.2022-28.2.2023
שעות פתיחה: ימים א'-ה' 11:00-15:00
בין עין לאין / גיל יפמן
2.12.2022-9.2024
שעות פתיחה: ימים א'-ה' 11:00-15:00