פחות או יותר באמצע הדרך בין החוף הנורווגי לקוטב הצפוני, על צלע הר מושלג בקבוצת איים שנמצאת במרחק של כמעט שלוש שעות טיסה מאוסלו, מזדקר מתוך האדמה הקפואה משולש בטון אפור ואימתני. השפיץ הגלוי לעין הוא רק קצה קצהו של אחד מהמבנים הייחודיים בעולם – בונקר שנבנה כדי לשרוד כמעט בכל סוג של אפוקליפסה שעשויה להכות בכדור הארץ. מאחורי הדלת הכבדה והאטומה למים ולאוויר, שנפתחת רק שלוש פעמים בשנה, נמצאת כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד (Svalbard), או בשמה הידוע יותר – כספת יום הדין.
מתארים אותה כפוליסת ביטוח למקרה של אירוע או תהליך שיובילו לקטסטרופה גלובלית. זה נשמע כמו תסריט של סרט אפוקליפטי, מהסוג שהיה פופולרי למדי בתחילת שנות ה-2000: אחרי שהאש תירגע, שהמים ישקעו או שהאדמה תפסיק לרעוד, יוכלו השורדים להשתמש בזרעים שהופקדו בכספת כדי לאתחל את החקלאות האנושית. משהו כמו נח והתיבה עמוסת זוגות החיות שלו, אבל בזרעים.
אף אחד לא חושב ברצינות שהאנושות תיכחד ושהכספת של סבאלברד תהיה תקועה שם על צלע ההר כמו תיבת נח על האררט, אבל יש בהחלט סבירות גבוהה שבנקי הזרעים המקומיים, הפזורים על פני הכדור, יינזקו בעקבות השפעות ההתחממות הגלובלית, מלחמות או חוסר יציבות פוליטית. במקרה שבנק גנטי מקומי אכן ייהרס, העובדה שיש לו גיבוי בכספת הגלובלית תמנע היכחדות של הזרעים מעל פני האדמה.
אחרי שהאש תירגע, שהמים ישקעו או שהאדמה תפסיק לרעוד, יוכלו השורדים להשתמש בזרעים שהופקדו בכספת כדי לאתחל מחדש את החקלאות האנושית. כמו נח והחיות בתיבה, אבל בזרעים
רק לאחרונה הסתיימה ועידת האקלים בשארם א-שיח' במה שנראה היה כמו ניסיון אחרון בהחלט למנוע עליית טמפרטורות גלובלית שתביא אותנו אל נקודת האל-חזור ולקטסטרופה שאת ממדיה קשה לדמיין. בסופו של דבר לא הצליחו נציגי המדינות השונות להגיע להסכם שבו התחייבות קונקרטית לצמצום פליטות גזי החממה לאטמוספרה, האחראים להתחממות הגלובלית. במציאות שכזו אין סיבה רבה לאופטימיות בנוגע לשרידותם של בנקי הזרעים הקטנים – והכספת של סבאלברד הופכת להיות, למעשה, קו ההגנה האחרון.
הדלתות נפתחות רק כשיש צורך
כדי להפקיד זרעים בכספת צריך לצעוד כ-150 מטר לעומק ההר, במסדרון שנראה כמו גרסה מודרנית לחלקן הפנימי של הפירמידות במצרים. בקצהו חדר גדול וממנו מסתעפים שלושת חדרי הכספות, ורק אחד מהם בשימוש. קל לדעת איזה מהם, משום שעל דלת הכספת הפעילה יש תמיד שכבה עבה של קרח המרמזת על הטמפרטורה הקבועה בתוכה: מינוס 18 מעלות.
יותר מ-1.2 מיליון זרעים של אלפי סוגי דגנים אכילים (חיטה, שעורה, אורז וכו') מאוחסנים בשקיות ואקום כסופות ובמבחנות זכוכית שהוכנסו לארגזי פלסטיק גדולים. מאות מהם מונחים זה לצד זה, על מדפים ארוכים, מהרצפה עד התקרה. מי שמטפל בארגזים האלה ובתכולתם הוא הביולוג הנורווגי אסמונד אסדל, הנושא בתואר "מתאם פעילות כספת הזרעים הגלובלית" ("אני היחיד בעולם עם הטייטל הזה", הוא אומר בשעשוע). בראיון זום למגזין mako הוא מספר שהוא לא חי בתוך הכספת או ליד הכספת כמו מפעיל מגדלור בודד על חוף סחוף רוחות, אלא מתגורר במרחק של כמה אלפי קילומטרים. "אני עובד בתחנת מחקר שנמצאת בדרום נורווגיה, כך שאני מגיע לכספת בסבאלברד כמה פעמים בשנה – רק כשצריך להפקיד בה זרעים חדשים", הוא אומר ביובש.
אסדל נשמע מודאג ממצב כדור הארץ, והוא כמובן ער לתפקיד החשוב של הכספת בהבטחת הביטחון התזונתי לתושביו, אבל הוא לא מוטרד מהעובדה שאין נוכחות אנושית קבועה במבנה. אנשי הסוכנות הממשלתית הנורווגית המופקדים על תחזוקתה השוטפת של הכספת ידעו לפתור כל בעיה שתצוץ, הוא אומר. "בעיר לונגיירבין הקרובה הם עוקבים אחרי הטמפרטורות, הדלתות, המנעולים, מערכות האזעקה. הם נכנסים רק במקרה שיש עבודה לעשות בפנים", הוא אומר.
בסין משתמשים כיום רק ב-10% מזני האורז שבהם השתמשו לפני 70 שנים. ארה"ב איבדה יותר מ-90% ממגוון הפירות והירקות שלה מאז תחילת המאה שעברה
אומנם לונגיירבין נושאת בתואר המפוצץ "היישוב הצפוני ביותר בכדור הארץ שחיים בו יותר מ-1,000 איש", אבל זה יהיה קצת מוגזם לקרוא לה עיר. הטמפרטורה באזור צונחת בחורף למינוס 25 מעלות והחשיכה נמשכת כמעט כל שעות היממה. חיים בה רק כ-2,400 איש, שבדרך כלל לא מחזיקים בה מעמד יותר מכמה שנים עד שהם נשברים וחוזרים לציוויליזציה שביבשת. בקיצור – חור.
למרבה המזל, בדיוק אותן תכונות שהופכות את לונגיירבין למקום כה לא אטרקטיבי למגורי אדם הפכו את סביבתה ללוקיישן המושלם לבנות בו את אם כל הכספות – זו שמצופה ממנה לשרוד גם אם הכל ילך פייפן. לא רק שבאזור שוררת טמפרטורה נמוכה במיוחד והקרקע בו קפואה רוב ימות השנה – מה שמסייע בקירור פנים הכספת, שנעשה באמצעות מכונות – אלא שהארכיפלג כולו נמצא באזור שהפעילות הסייסמית בו נמוכה והקרקע קשה ויציבה. כשמצרפים לכך את העובדה שכורי פחם כבר קדחו לתוך ההר כמה מסדרונות ארוכים לפני כמה עשרות שנים, ושניתן היה להשתמש באחד מהם כתשתית למבנה הכספת המודרני, בחירת המיקום נראית כמעט טריוויאלית.
ב-2016 הוטל כל המפעל הזה בסימן שאלה גדול, כשהכספת התגלתה כלא עמידה בפני אותם שינויי אקלים שנועדה לספק תעודת ביטוח מפניהם. ההתחממות הגלובלית גרמה לאדמה הקפואה-תמיד (פרמפרוסט) להפשיר, והמסדרון המוליך לכספות הוצף במים. כותרות עיתונים ברחבי העולם הסתלבטו על הנורווגים טוב-טוב, והם נאלצו לשפץ את הכניסה, לאטום שוב את כל הפתחים, להתקין משאבות וחיישנים חדשים ומערכות קירור חזקות יותר ולהגביר את מאמצי התחזוקה השוטפים. כיום, אומרים שם, הכספת בטוחה ויבשה.
כשהמורשת הקפואה תקום לתחייה
בני האדם חשבו מאז ומעולם שמורשתם ראויה לשימור. ארכיונים שנועדו לתעד חובות, חוקים והחלטות לטובת הדורות הבאים קיימים מאז המצאת הכתב, וב-1977 אפילו צורפו לחללית וויאג'ר שני תקליטורי זהב שעליהם מעט מידע על המין האנושי לטובת מי שאי-פעם ימצא אותם. הרעיון שבבסיס בנק הזרעים הגלובלי, ובמידה מסוימת גם בבסיס יוזמות כמו כספות אחרות שבהן מאוחסן מידע דיגיטלי, הוא לספק את חומר הגלם שממנו נוכל, אולי, לאתחל את המציאות המוכרת לנו, אם וכאשר.
המדענים מבנק הגנים המקומי בסוריה העבירו 80% מתכולתו לכספת בנורבגיה לפני שנאלצו לנטוש את האוסף, שנחרב במלחמה. אם הוא לא היה מגובה בסבאלבארד, הוא היה אובד לנצח
ואווילוב היה טיפוס מעניין. עת היה סטודנט צעיר בתחילת המאה היה מסתובב בכל מקום עם לטאה בכיסו, ומיד לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות יצא לכמה משלחות איסוף זרעים ברחבי העולם. מחקריו בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה מיקמו אותו בשורה הראשונה של הגנטיקאים שפעלו באותה תקופה בעולם, אולם העובדה שסטלין "לא האמין" בגנטיקה היתה בעוכריו כשניסה להתריע על כשלים במדיניותה החקלאית של ברה"מ בתחילת שנות ה-40. ואווילוב נעצר ביולי 1940, ומת שלוש שנים לאחר מכן בכלא. המתקת עונש המוות שלו למאסר עולם לא סייעה.
למרבה המזל, הכחשת המדע והאכזריות של סטלין אמנם חיסלו את ואווילוב אבל לא את חזונו ומורשתו. בעת שהוא עצמו היה כלוא, ממשיכי דרכו שהפעילו את בנק הזרעים של לנינגרד הקריבו את עצמם – באופן המילולי ביותר – על מזבח המדע: עם התקרבות הצבא הגרמני ללנינגרד בספטמבר 1941, הצליחו אנשי בנק הזרעים להבריח את האוסף, שכלל אז כ-5,000 זרעים, למקום מוגן בתוך העיר הנצורה. על אף המצור הברוטלי בן 28 החודשים שהוטל על העיר והביא לרעב כבד, ואף שהמדענים שהיו אמונים על שמירת האוסף יכלו לאכול לפחות חלק ממנו, הם סירבו לגעת בו, ו-12 מהם מתו מרעב כשהם צמודים לזרעים ומגנים עליהם בגופם עד הרגע האחרון.
מה זה בעצם אומר, לשמר את הזרעים למען הדורות הבאים? בואו נדמיין תרחיש: נניח שחקלאי מכליא סוגי עגבניות תמר שונים כדי ליצור עגבניית-על – כזו שתניב הרבה פירות על השיח, שיהיו אדומות, שיבשילו ביחד ושיתאפיינו בחיי מדף ארוכים. כשהוא יגיע לזן כזה, הוא ישתמש רק בו במשך הדורות הבאים כדי לשכפל את ההצלחה שלו, ויפסיק למעשה לגדל את כל הזנים הקודמים. הזנים האלה, מכורח הנסיבות, ייכחדו בהדרגה. למה זה בעייתי? כי אם הזן החדש של הסופר-עגבנייה יתגלה יום אחד כלא עמיד בתנאים משתנים – התחממות גלובלית, למשל – המשמעות תהיה שהחקלאים או המדענים יצטרכו לחזור לזרעי העגבניות של פעם, כדי לגלות מי מהן עשויה להתאים יותר לתנאים החדשים. אם הזנים הישנים ייכחדו, לא יהיה לחקלאים עם מה לעבוד ועגבניות יחדלו מלהתקיים. בדיוק לשם כך מופקדים הזרעים בבנקים הגנטיים.
במקרה שבנק גנטי מקומי ייהרס בעקבות ההתחממות הגלובלית, מלחמות או חוסר יציבות פוליטית, העובדה שיש לו גיבוי בכספת הגלובלית תמנע היכחדות של הזרעים מעל פני האדמה
"כשהייתי ילד, אבא שלי היה שם בצד כל שנה חלק מהתבואה שלו כדי לזרוע את הזרעים שוב באביב", מספר אסדל. "ככה חקלאים עשו במשך אלפי שנים. אלא שבעקבות מאמצי הנדסה גנטית, במהלך 150 השנים האחרונות הצמחים מניבים הרבה יותר פירות, ירקות וזרעים מאשר בעבר. חקלאים כבר לא משתמשים כיום בזרעים של הגידולים שהם עצמם גידלו, אלא קונים אותם משודרגים מחברות מסחריות. גם אבא שלי עשה את זה. מצד אחד זה היה לו טוב, כי הצמחים שלו הניבו יותר, אבל במקביל חלק מהמטען הגנטי של הזרעים שלו הלך לאיבוד. אנחנו חייבים לשמור על המגוון הביולוגי, כי המדענים שעוסקים בפיתוח זנים חדשים משתמשים בזרעים הישנים כחומר גלם. אנחנו פה כדי להבטיח שהם לא ייכחדו".
תהליכים כאלה כבר קורים. מגוון הצמחים שמהם ניזון האדם הצטמצם מאוד: בסביבות 30 מיני צמחים מספקים כיום 95% מהצרכים הקלוריים של האנושות. בסין, למשל, משתמשים כיום רק ב-10% מזני האורז שבהם השתמשו לפני 70 שנה. ארה"ב איבדה יותר מ-90% ממגוון הפירות והירקות שלה מאז תחילת המאה שעברה.
אסדל, מתאם פעילות בנק הזרעים הגלובלי, אומר שהכספת שלו רחוקה מלייצג את מגוון הזרעים העולמי. "ברחבי העולם ישנם כ-1,700 מכונים גנטיים שיש ברשותם אוספי זרעים. האוספים הללו מכילים כ-7.5 מיליון זרעים, 2.2 מיליון מהם הם ייחודיים. הם אלו שמעניינים אותנו, כי אנחנו לא רוצים לשמור כמה זרעים מאותו גנום", הוא אומר. "כרגע יש אצלנו 1.2 מיליון דוגמיות ייחודיות, כלומר קצת יותר מ-50% מסוגי הזרעים הקיימים בבנקים הגנטיים בעולם. אני תמיד מעודד בנקים אחרים לשמר אצלנו עותקים של המשאבים הגנטיים שלהם, ומסביר להם שאנחנו מציעים את השירות הזה בחינם".
הוכחה מרגשת לכך שהמשימה שלשמה הוקמה הכספת אכן ניתנת למימוש התקבלה לפני שבע שנים. החל מ-2012, עם התגברות הלחימה בסוריה, העבירו המדענים מבנק הגנים בעיר חלב שבמדינה 80% מתכולתו לכספת בנורווגיה לפני שנאלצו לנטוש את הבנק ואת תכולתו היקרה מפז. האוסף הסורי שנחרב במלחמה נחשב לאחד הגדולים בעולם וכלל 135 אלף זני חיטה, עדשים, חומוס, שעורה ועוד דגנים שגדלו ברחבי הסהר הפורה במשך אלפי שנים והם בעלי ערך רב במיוחד בעולם שהולך ומתחמם. אם הוא לא היה מגובה בסבאלברד, הוא היה אובד לנצח.
ב-2015, אף על פי שהמלחמה בסוריה עדיין לא הייתה קרובה לסיום, ביצעו המדענים שהפקידו את הזרעים את ה"משיכה" הראשונה בתולדות הכספת הגלובלית. הם הנביטו וגידלו את הזרעים מהאוסף הסורי בשני מקומות שונים – בבקעת הלבנון ובמרוקו – ולאחר הבשלתם של הדגנים, הוחזרו הזרעים החדשים לסבאלברד. המורשת הקפואה קמה לתחייה והוקפאה שוב למען הדורות הבאים.
בתנאים אופטימליים, כמה זמן יכולים הזרעים לשרוד בכספת?
"זה תלוי באיכות ההתחלתית שלהם, במין ובזן שלהם וכמובן באופן שבו אנחנו מטפלים בהם: איך הם מיובשים, איך הם נארזים ואיך הם מקוררים. ישנם זרעים של מינים מסוימים שישרדו 50 שנה ואחרים יכולים לשרוד במשך 1,000 שנה. המשמעות היא שצריך לחדש מדי פעם את הדוגמיות שלנו. הבנקים הגנטיים המקומיים צריכים לבדוק את הזרעים שנמצאים אצלם מעת לעת, ואם צריך – להחליף אותם ולעדכן גם את העותקים השמורים אצלנו".
אתה אף פעם לא יודע לאן דברים יכולים להתפתח
אסדל שמח לציין כי שני בנקים גנטיים ישראליים מיוצגים בכספת – מכון הדגנים של אוניברסיטת תל אביב ובנק הגנים לדגני בר באוניברסיטת חיפה.
הישראלים לא הפקידו אצלכם זרעי תפוזים? כי אנחנו די מפורסמים בהם.
"רק זרעי תבואה, המכונים זרעים אורתודוקסיים, ניתנים לאחסון ארוך-טווח, בגלל שהם מכילים מעט מאוד מים. זרעים שמגיעים מסביבות גידול לחות יותר, נניח של פירות או ירקות, מכילים הרבה יותר מים. הם ייהרסו בהקפאה, ולכן אנחנו לא שומרים זרעים כאלה. אי אפשר להקפיא זרעים של תפוזים, ובטח לא של קוקוסים, של הרבה אגוזים, קפה או קקאו. כדי לטפל בחומר הגנטי של צמחים כאלה צריכים ליצור אוספים חיים, למשל גן עם עצים, או שאפשר לשמר אותם במעבדה. אם רוצים לשמר את המגוון הביולוגי הקיים, צריך לעבוד בכמה שיטות. הכספת שלנו לא מספקת פתרון מושלם".
אם זן חדש של עגבנייה יתגלה כלא עמיד בתנאים משתנים – התחממות גלובלית למשל – החקלאים יצטרכו לחזור לזרעי העגבניות של פעם. אם הזנים הישנים ייכחדו, לא יהיה עם מה לעבוד
מנהלת בנק הגנים הלאומי במכון וולקני, ד"ר עינב מייזליש-גתי, אומרת שלאוספי הדגנים הנשמרים בישראל יש חשיבות רבה בהכנות לעתיד העגום שאנחנו גולשים לתוכו. "התפקיד שלנו הוא לטפח זנים שיהיו ערוכים להתמודד עם שינויי האקלים. מה שמיוחד במה שאנחנו עושים בישראל הוא המיקום הגיאוגרפי שלנו. אנחנו נמצאים בין שלוש יבשות, וזה אומר שאנחנו גבול תפוצה להרבה מאוד צמחים. זה רלוונטי מאוד בתקופה של שינויי אקלים. יש הרבה צמחים שגדלים באירופה ואנחנו גבול התפוצה הדרומי שלהם, ואצלנו הם כבר עברו את ההתאמות לטמפרטורות גבוהות, והתכונות הללו כבר נמצאות בגנום שלהם. לכן חשוב לשמר אותם, כדי לאפשר טיפוח של זנים שיהיו מסוגלים להתמודד עם שינויי האקלים באמצעות אותן תכונות שכבר אצורות במיני הצומח של ישראל".
כשאני שואל את מייזליש-גתי אם התחממות כדור הארץ כבר החלה להשפיע על הגנטיקה של הצמחים באזורנו היא מספרת לי על חסת המצפן, קרובה ארץ-ישראלית פראית יותר של החסה שאנחנו מכירים מהסלט שלנו. החוקרים, היא מספרת, לקחו מבנק הגנים שני סוגי איסופים – אחד מ-1976 והשני מ-2022. הם בדקו את זמן הפריחה של הצמחים שגדלו בדיוק באותם מקומות, וגילו שהחסה כיום פורחת קודם, בגלל עליית הטמפרטורות. "בסופו של דבר, המגמה הזאת משפיעה מתי יופיע היבול ומתי ניתן יהיה לקצור אותו, והשינויים האלו ילכו ויעמיקו", אומרת מייזליש-גתי. "אנחנו לא רואים את זה רק בצמח כזה או אחר, אלא בהרבה מינים, סוגים ומשפחות של צמחים. ורואים את זה כבר ממש בשדה: אם פעם חקלאים היו זורעים בספטמבר–אוקטובר וקוצרים בשבועות, עכשיו זה מאוחר יותר. תראה, אנחנו עכשיו באמצע נובמבר ורק עכשיו מתחילים לזרוע".
מייזליש-גתי אומרת שישנן כמה סיבות לשמר גם מיני צמחים שאינם מיועדים למאכל. "קודם כל, אתה אף פעם לא יודע לאן דברים יכולים להתפתח, ויש הרבה חדשנות בתחום הזה. שנית, כשאנחנו חושבים על מערכת אקולוגית גדולה – וזה נכון לצמחים כפי שזה נכון לבעלי חיים – לא אומרים 'זה משמש אותי ורק עליו אני אשמור'. שימור כל המינים חיוני לתפקוד המערכת כולה. ישנם יחסי גומלין משמעותיים מאוד בין צמחים ובעלי חיים שאנחנו לא מכירים ומבינים עד הסוף".