"Don't look up", שעלה בנטפליקס לאחרונה והפך לאחד הסרטים המדוברים והפופלאריים בשירות הסטרימינג, מספר על צמד מדענים שמגלים אסטרואיד שנמצא במסלול התנגשות עם כדור הארץ, בדרך להכחדה כמעט ודאית של המין האנושי. הם מנסים לגרום לפוליטיקאים בעלי השפעה לפעול בנושא, ולמשוך את תשומת ליבם של אזרחי העולם, אך נכשלים. אנשים פשוט לא רוצים לשמוע. ולמרות שהם בעצמם מדענים, ושמדענים אחרים ואנשי מקצוע בממשלה בדקו ואימתו את הנתונים שלהם, אף אחד לא מאמין להם. אף אחד לא לוקח אותם ברצינות. האסון מתקרב, ואנשים מתעלמים, לא רוצים לדעת. נשמע לכם מוכר?
לא יודע מה איתכם, כשאני שומע בחדשות על עוד שיטפון והרוגים בגרמניה, על עוד שריפות של אלפי דונמים בקליפורניה, או על "קרחון יום הדין" שהולך להתנתק, אני נלחץ. לא כמו הלחץ שיש לי לפני בחינה, או לפני דייט – לחץ הישרדותי, פאניקה קיומית טהורה. פחד אמיתי לחיים שלי ולחיי הילדים שלי.
בהתחלה, הפחד הזה משתק. הוא גורם לי להתכווץ בתוך עצמי, להתעלם, להתכחש, להדחיק, לברוח. אבל אחרי קצת זמן, שהמידע שוקע, והכעס על העולם שנשאר בשלו עובר, מתעורר בי יצר הלחימה. ההבנה שאני חייב לקום, לקחת את האחריות בידיים, ולהילחם על העתיד שלי. כי אין לי ברירה אחרת. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
משבר האקלים הוא אסטרואיד שנמצא בדרך אלינו, בין אם נרצה להכיר בו או לא, המביא איתו סכנה לעתיד האנושות כמו שאנחנו מכירים אותה. אנחנו יכולים לבחור להדחיק ולתת לזה לתפוס אותנו לא מוכנים. אבל אנחנו גם יכולים להתעשת ולעצור אותו לפני שהוא פוגע בנו. אנחנו יכולים לבחור לתעדף את הביטחון, הבריאות והרווחה שלנו ושל ילדינו. לבחור בעתיד טוב.
יש הרבה ארגונים ירוקים בארץ שכבר שנים פועלים לשינוי מדיניות בנושאים סביבתיים, כל אחד בתחומו. אבל לפני כמה חודשים הוקם בישראל "מטה חירום אקלימי-אקולוגי", קמפיין שמטרתו היא גדולה יותר - להעלות לסדר היום הציבורי את נושא משבר האקלים ולדרוש חוק אקלים שיבטיח התמודדות מתאימה של המדינה למשבר, והירתמות מלאה למניעתו.המטה קרא לכל הארגונים להתאחד ויצא במחאה כדי להעלות את המשבר לסדר היום. כבר 16 שבועות שחברי למטה ואני, מפגינים בכל מוצאי שבת ביותר מ-40 נקודות ברחבי הארץ, יחד עם תנועת הנוער למען האקלים. אנחנו עושים את זה בעיקר בגלל התחושה שאין ברירה.
המדענים צועקים כבר שנים שהעתיד שלנו בסכנה. ובגלל שסירבנו להקשיב, העתיד הפך להווה, ובכל שנה אנו עדים ליותר שיטפונות אלימים, ליותר שריפות ובצורות קיצוניות, להרוגים ופליטים, ומה לא. ואני, בתור האזרח הקטן, מה עוד אני יכול לעשות? למחזר? לא לאכול בשר? זה בטל בשישים. כאין וכאפס לעומת ההשפעה העצומה שיש למדינות, תאגידים וארגונים בין לאומיים. אז מה שנותר לי לעשות כדי להביא לשינוי זה לעמוד כל שבוע בצומת, לארגן הרצאות כדי להעלות את המודעות, להציק לחברי כנסת עד שהם יסכימו להיפגש, להקשיב למדענים, ולדבר על זה עם כל מי שמוכן לשמוע. כי זה עוד לא מאוחר מדי, אנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה!
אם נתעשת עכשיו, נאפס את פליטות גזי החממה שלנו (אנחנו ושאר האנושות) ונשקיע בהתאמת חיינו לשינוי שכבר קרה – אפשר לחסוך המון סבל אנושי, משברים כלכליים, מיליוני פליטים, מלחמות על מים וכו'. ומה אם לא נתעשת, מה אם נמשיך לקבור את הראש בחול? ובכן, אם לא נתעשת, ככל הנראה נמצא את עצמנו בעוד עשרים שנה במציאות שדומה יותר לסרט אפוקליפסה מאשר למה שאנחנו מכירים היום.
אני אפילו לא מצפה מהממשלה להתעשת בעצמה. הם מתעסקים בפוליטיקה ובנושאים שחשובים לציבור. לכן זה הזמן לקחת את האחריות לידיים שלנו ולהגדיר להם את סדר העדיפויות מחדש. האם יש נושא חשוב יותר מסכנה אמיתית קיומית לאנושות? תסתכלו לילדים שלכם בעיניים. העתיד שלהם בסכנה. עכשיו תשאלו את עצמכם, האם אתם עושים הכל כדי להבטיח להם עתיד בטוח? ככל שיותר אנשים יצטרפו, כך נגיע לכל מקום בארץ, ונוכל להשפיע ביעילות ובמהרה על מקבלי ההחלטות. אז, ניפגש בצומת?