יומיים אחרי פציעתם של הטייסים בשבת האחרונה, אחד מהם עדיין מאושפז בבית החולים במצב בינוני. לפני תשע שנים בדיוק, נגמר מבצע עופרת יצוקה, שבו נפצע אהרון קרוב אנושות. הוא קיבל את אז התואר "הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה", אבל היום, אחרי שנים של שיקום שעדיין נמשך, הסיפור שלו מעורר אופטימיות נדירה.
"התחתנו ביום חמישי, ובבוקר למחרת התעוררנו למצב מעורפל מבחינה ביטחונית. הייתי מ"מ בקבע, ובשבע בבוקר מתקשר אליי המ"פ ואומר לי שיוצאים לרצועת עזה. היה לי ברור שאני מצטרף לחיילים שלי", משחזר קרוב. "הלחימה בעזה הייתה מורכבת ומסוכנת, הבתים היו ממולכדים, המידע המודיעיני לא היה מדויק וכל צעד שלנו עלול היה להיגמר באסון. לאחר עשרה ימים של לחימה נכנסנו לאחד הבתים, וכשעליתי לקומה השנייה התפוצץ לי מטען חבלה מעל הראש. עפתי על המדרגות כשהתקרה קורסת עליי ונפצעתי אנושות בראש, באף, בעיניים, בפנים, בידיים". קרוב נותח בשטח, ולאחר שיחידת 669 הטיסה אותו לבלינסון, הרופאים המשיכו להילחם בקושי על חייו במשך חודשים.
"אני זוכר את החזרה להכרה הראשונה שלי. זה ממש לא כמו לקום בבוקר", הוא נזכר, "זו מלחמה על כל דבר קטן וטריוויאלי: להזיז את העיניים, להזיז את האצבעות ברגליים, לנשום, כל תזוזה שלי הייתה התקדמות אדירה. בפציעת ראש כזו אי אפשר לדעת איך תתעורר, אם תדע מי ההורים שלך או אשתך, אם תדע לעשות דברים בסיסיים כמו לאכול, לדבר, לחשוב. לא ברור אפילו אם תקום בתור בן אדם בוגר או ילד בן שנתיים. מבחינת יכולות טכניות התעוררתי כילד בן שנתיים, ללא יכולת לדבר או לזוז". על אהרון ומשפחתו חלפו כמעט ארבע שנים של שיקום אינטנסיבי ומסיבי. "גם היום, תשע שנים אחרי אני עוד בשיקום. זה לא מסתיים בבית החולים, פצוע זה לכל החיים. אי אפשר לדעת היכן הפצע יחדור והיכן הוא יפגוש אותך בהמשך החיים".
כשחל שיפור משמעותי במצבו, התחיל אהרון את לימודיו באוניברסיטת אריאל, ולמרות הקשיים, ידע בדיוק לאן הוא הולך: "כבר אז התחלתי לחתור לעבר מה שנראה לי כשליחות הגדולה ביותר – עבודה עם נוער בסיכון".
"הסיפור שלי מחזק להם את הרצון להתגייס"
היום קרוב מנהל את תחום הבוגרים – גיוס והכנה לשירות משמעותי בארגון OU העולמי (Orthodox Union). בנוסף הוא מעביר הרצאות על הסיפור האישי שלו לחיילים, מפקדים, ובני נוער בכל הארץ, ולמרות הפציעה הקשה שחווה, מעודד אותם להתגייס לשירות קרבי בצה"ל. "אני מעביר את ההרצאות שלי אצל כולם – דתיים, חילונים, נוער בסיכון וגם נוער בהוד השרון ובתל אביב".
מה אתה חושב על מצב המוטיבציה לגיוס כיום?
"ככל שהרביתי לעבוד עם נוער הבנתי שאנחנו פשוט עושים עוול לדור הזה כשאנחנו חושבים שרק הסמארטפון מעניין אותם. בני הנוער היום מתחברים מאוד לרעיון של תרומה משמעותית, של חיים משמעותיים, שאני כאן לא רק בשביל עצמי. היום כשהם פותחים את החדשות מה שהם רואים זה מלחמות של שמאל וימין והם כבר מבולבלים ומיואשים. אני דואג להבהיר להם שמוטב לנו לחפש את נקודות האחדות של העם, לתת מעצמנו למען המדינה ולמען ערכים שהם גבוהים יותר מהחיים הפרטיים שלנו, ושכדאי להוריד קצת מהחשיבות שאנחנו מייחסים לכותרות האלו. כשהם שומעים שאני בוקר אחרי החתונה שלי לא היססתי ויצאתי להלחם זה מחזק להם את הרצון להתגייס. אכן לא פשוט לנער לבחור להתגייס לקרבי היום, זה באמת מפחיד במציאות שלנו אבל זה חיוני".
כיצד הרגשת את האחדות בעם בזמן השיקום שלך?
"יש לי המון סיפורים מרגשים על התרומה והחיבוקים הגדולים שקיבלתי מאנשים באותה תקופה. החל ממתנות יקרות ששלחו לי ועד לאישה מדהימה שהגיעה מאילת עד לבלינסון ואמרה לאימא שלי כך: 'אני רוצה לתרום מהאור שלי לאהרון'. אז אבא שלי אמר לה 'מה זאת אומרת האור שלך?', והסתבר שהיא התכוונה לעור שלה 'מה שצריך מהגוף שלי כדי לעזור לו'. לאותה אישה לא היו אמצעים כלכליים אז היא החליטה להציע תרומה כזו. זה היה מאוד מרגש".
מי מודל לחיקוי בשבילך?
"יש שני אנשים שאני מעריך מאוד: הראשון זה הרב שמואל הבר שהוא ראש ישיבת ההסדר (תכנית לימודי תורה בשילוב עם צבא) קרני שומרון והשני הוא המח"ט שלי באותה תקופה האלוף הרצי הלוי, שהיום מכהן כראש אמ"ן. הנקודה שמחברת בין השניים זו נקודת האמת – הם חושבים וחותרים למקום מסוים, הם מכריזים בקול על המטרות שלהם ומסתערים עליהן באופן ברור וישר. ואני חושב שזו השאיפה הגדולה והמסר הגדול שהייתי רוצה להעביר הלאה לבני הנוער, בנוסף כמובן לחשיבות של אחדות העם".