באחד מהימים לפני כחודשיים, היו איה קידר-סטרול ובנה מתיא בן ה-8 ממושב תלמי אלעזר בדרכם לקנות אייסקפה בחדרה, כשהשניים נתקלו פתאום ליד בית הקפה באישה שמחטטת בפח. כשבנה שאל אותה מה האישה הזאת עושה, מלמלה איה במבוכה שהיא לא יודעת, ושבטח נפל לה משהו. "היה לי נורא קשה להגיד לו שהיא מחפשת אוכל", היא מספרת, "אבל האישה ההיא שמעה את מה שאמרתי, והסתכלה עליי במבט שאני לא יכולה לשכוח מאז. זה גרם לי להבין שאי אפשר להתעלם יותר מהרעב של אנשים ומהמציאות שבה הם נאלצים לחפש אוכל בפחים. הבן שלי היה כמו הילד בסיפור על בגדי המלך החדשים, שצעק שהמלך עירום".
כשחזרו הביתה, איה סיפרה לבעלה רביד על כל מה שקרה. "אמרתי לו שאי אפשר להישאר אדישים למצב, ושחייבים לעשות משהו", היא מספרת, ובעלה נרתם מיד למשימה והציע להקים דוכן ברחוב. "הרבה זמן רצינו לעשות משהו כדי לעזור לאנשים שאין להם מה לאכול, אבל לפתוח מקום או בית תמחוי זה עניין שכרוך בהוצאות גדולות", הוא מסביר, "אז אמרתי לה – בואי ניקח שולחן, כיסא וכריכים, נצא לרחוב ונחלק אותם בחינם למי שצריך". "זה לא הגיוני שיש אנשים שמחטטים באשפה כדי למצוא אוכל, זה אומר משהו על הקשחת הלב שלנו", מסבירה איה.
השניים יצאו למשימה בפעם הראשונה כשהם מצוידים בארבעים כריכים ושלט: "כריך למי שצריך". אמנם ליוו אותם לבטים ומבוכה מסוימת, אבל לדבריהם מהר מאוד זה השתנה. "הבנו שאין לנו סיבה להתבייש בזה אנחנו מציעים כריכים למי שאין, וגם מי שאין לו לא צריך להתבייש", אומרת איה, "בסופו של דבר כולם עוזרים לכולם, כולנו בני אדם, ובסך הכל רצינו לשנות משהו".
את מה שקרה תוך זמן קצר הם לא יכלו לצפות. ההיענות הייתה גדולה, התגובות היו נלהבות, ועם כל אדם שניגש לדוכן שלהם ולקח כריך, בלי שישאלו אותו שאלות, הלב שלהם התרחב. תוך זמן קצר היה להם ברור שהמיזם שלהם לא יהיה חד פעמי, והם החליטו לעשות את זה שוב גם בשבוע שלאחר מכן. "היה לנו חשוב להגיע לאותו מקום, כי אנשים בונים אמון בנו כשהם רואים שמישהו מושיט להם יד ודואג להם באופן קבוע". מאז, כבר חודשיים רצופים, השניים מקפידים להגיע אחת לשבוע למקום הקבוע בשעה קבועה ולפתוח את הדוכן שלהם, שזכה עם הזמן לשם "כריך למי שצריך".
והם כבר לא לבד. אחרי שהקימו את הדוכן בעצמם כמה פעמים, הם החליטו לפתוח כדי לפרסם את הרעיון, לעודד אנשים מכל רחבי הארץ להצטרף ולהקים דוכנים בעצמם, ולנסות ליצור רשת ארצית של אנשים שתומכים ועוזרים אחד לשני. "תוך כמה ימים הגענו ל-2,600 איש, אנשים פותחים דוכנים ברחבי הארץ, בשיא החום של אוגוסט ומכל הלב", אומרת איה, "יש מקומות שגם התנדבו להדפיס לנו שלטים ומדבקות לכריכים בחינם. לא תמיד אנחנו יודעים להעריך את זה, אבל הנתינה בישראל היא משהו מיוחד, והמיזם הזה ריגש אנשים והוציא מהם את הטוב".
מאז שהקבוצה קמה נפתחו ברחבי הארץ כ-20 מוקדים נוספים שבהם מקימים דוכני "כריך למי שצריך" – במצפה רמון, הרצליה, ירושלים, תל אביב, באר שבע, פרדס חנה, קריית גת, חיפה ועוד.
"יש אנשים שנראים רגיל, כמוני וכמוך, אבל אין להם"
מאז שהדוכן פועל באופן קבועה, השניים מטפחים מערכת יחסים חמה עם אלו שמבקרים בו. "הדוכן הפך בעינינו למעין מועדון חברתי, כבר אין 'אנחנו' ו'הם'", אומרת איה, "ממש התחברנו והתיידדנו עם האנשים שנעזרים בנו. מישהי פעם נתנה לי נשיקה בלי שציפיתי לזה, והרגשתי וואו. איזו ברכה זו לקבל נשיקה מאישה שעכשיו אכלה". "אנחנו לא מטרידים את העוברים והשבים אלא פשוט נמצאים שם", מוסיף רביד, "יש אנשים שלא תמיד מבינים במה בדיוק מדובר, אבל הם נעצרים ושואלים ואנחנו שם כדי להסביר".
לעיתים האנשים שנעזרים בדוכן כבר מחכים להם כשהם מגיעים כדי לאכול ואפילו לקחת איתם צידה לדרך. "היה מקרה שאדם הגיע ואכל 3-4 כריכים מרוב שהיה רעב, וזה רק מראה כמה הוא היה צריך את זה", מספרת איה, "לא כל מי שלוקח כריך נראה כמו הומלס, יש אנשים שנראים רגיל, כמוני וכמוך, אבל אין להם. אף אחד מאתנו לא יודע באמת מה המצב של האחר". "פעם קרה שלא מצאנו חניה, אז איה הוציאה את השולחן במקום והייתה צריכה לחזור לאוטו כדי להביא את שאר הדברים", מספר רביד, "לא ידענו מה לעשות עם השולחן בינתיים והאנשים שכבר הכירו אותנו וחיכו לנו במקום התנדבו לשמור עליו".
"אם יבוא מישהו עם מרצדס וייקח – שיהיה לו לבריאות"
לדבריהם, הרגע הכי מרגש מאז שקם המיזם שלהם היה כשלדוכן הגיע אדם מבוגר שמתנדב במרכז רפואי באזור. הוא אמר להם שמאז קום המדינה הוא לא ראה דבר כזה. "הוא כל כך התרגש, ידענו שהוא רעב וצריך את זה", הם מספרים. השניים גם נתקלים בעוברי אורח נלהבים שרוצים לתת תרומות כספיות או לשלם על כריך, אבל הם לא מוכנים להתעסק בכסף. "אם מישהו רוצה לתרום הוא מוזמן להוסיף כריכים או לפתוח מעגל נתינה נוסף בעיר שלו, אבל מאוד חשוב לנו שכל מי שמצטרף למיזם לא ייקח תרומות כספיות מאנשים, זה חלק מהמהות ומרוח הקבוצה שהקמנו".
אתם לא חוששים שיגיעו לדוכן אנשים שלא באמת נזקקים?
"הרבה פעמים שואלים אותנו איך אנחנו יודעים שמי שלוקח כריך באמת צריך אותו, אבל זה ממש לא מטריד אותנו. גם אם יבוא מישהו עם מרצדס וייקח – שיהיה לו לבריאות, כנראה הוא צריך את זה. בדרך כלל זה לא קורה, האנשים שעוברים ליד הדוכן מאוד מכבדים אותו ויודעים שהוא מיועד לאנשים שצריכים לאכול. קורה אפילו שאנשים חושדים ודואגים שאף אחד לא ייקח כשהוא לא צריך, אבל זה סתם כי יש לנו סטריאוטיפ על עצמנו כישראלים. בפועל הדוכן הזה שובר את כל הסטריאוטיפים ומוכיח שאנחנו אנשים מקסימים".
עם כזאת תנופה מטאורית, השניים מקווים שהמיזם ימשיך ויגדל. "אנחנו שואפים שכמה שיותר אנשים יצטרפו ויפתחו דוכנים קבועים בכל עיר בארץ", אומרת איה, ורביד מוסיף: "הכי חשוב שהמיזם הזה לא יהיה כמו מיזמים אחרים שקמו והלכו, אנחנו רוצים שזה יישאר ויהיה חלק מהנוף של הארץ, וגם מאמינים שזה יקרה. אם נגשים את זה, נוכל לעשות פה שינוי מאוד גדול".