עבור קובי זיו זה היה עוד יום עבודה שגרתי במחלקת הנכוניות של ארגון "יד שרה". לא מדובר בשגיאת כתיב – הנכוניות הן מוניות מיוחדות שמשרתות במחיר סמלי אנשים שמרותקים לכיסאות גלגלים ומתקשים להתנייד באוטובוסים ומוניות. הנכוניות, שמותאמת לכיסאות הגלגלים, משמשות לרוב להגעה לטיפולים בבתי החולים, אבל בשבוע שעבר נסע זיו באחד הערבים לאסוף לקוחה קבועה מביקור אצל אביה הקשיש בירושלים.
אותה לקוחה, אישה פגועת ראש עם צרכים מיוחדים, הייתה צריכה לחזור מבית אביה להוסטל שבו היא מתגוררת, וזיו נענה לקריאתה, למרות שהגיעה מחוץ לשעות העבודה שלו. "מדי פעם מבקשים לעשות נסיעות בהתנדבות, ואנחנו עושים את זה באהבה", הוא אומר.
אלא שאת מה שקרה בנקודת האיסוף זיו לא יכול היה לדמיין. הצעירה ואביה, שנוהגים לחכות לנהגים מחוץ לבית בשעה שנקבעה, לא היו שם הפעם, וזיו המתין ליד הבית דקות שהלכו והתארכו. למעשה, לא נדיר שנוסעים לא ממתינים לנהגי הנכוניות במקום ובזמן שנקבעו, או אפילו מבטלים את הנסיעה ברגע האחרון, אבל זיו הרגיש שהפעם יש כאן משהו אחר.
"התקשרתי לאבא, התקשרתי לקו הביתי, התקשרתי לעובדת הסוציאלית, עשרות פעמים לכל אחד מהם", מספר זיו. אחרי יותר מחצי שעה, הוא הצליח ליצור קשר העובדת הסוציאלית, שחשדה מיד שמשהו לא בסדר. "יש לאישה זו רק אבא בן 88 בחיים. חשבתי שאולי הוא נרדם, אבל העובדת הסוצי
מחוץ לדלת האב הם שמעו את הבת צועקת, אך עדיין לא הצליחו לתקשר איתה או עם אביה, והחליטו שלא להמתין ולהזמין למקום את המשטרה, את שירותי הכבאות וההצלה ואמבולנס. "במצבים כאלו אי אפשר לדעת מה קורה מעבר לדלת, אם אין תגובה צריך לעשות מהלך. לא לוקחים סיכון עם בן אדם בן 88", אומר זיו.
כחמישים דקות עברו עד ששירותי הכבאות וההצלה הצליחו לפרוץ לדירה דרך הסורגים החלון. בפנים הם גילו את הבת ואת אביה על הרצפה. "עזרנו להם לקום, וניסינו להבין מה קרה", מספר זיו, "האב סיפר לנו שהוא נפל ולא הצליח לקום במשך שעתיים, והבת כנראה נבהלה ונפלה גם היא. הם לא היו זקוקים לטיפול רפואי, אבל אפשר להגיד שהצלנו את החיים שלו, כי אי אפשר לדעת כמה זמן הוא עוד היה שוכב שם ככה אם לא היינו עולים על הסיפור הזה, וסביר להניח שהיה נגרם נזק מאוד גדול מהיפותרמיה, שבקור של ירושלים יכול היה להגיע אפילו למוות".
לדברי זיו, השניים היו אסירי תודה. "הבת לא ממש מתקשרת, אבל היא הייתה מאוד נסערת", הוא מספר, "אבא שלה ממש התרגש שהצלחנו להגיע ושהתאמצנו לעזור לו, ראינו על הפנים שלו שהוא שמע את כל הבלאגן מעבר לדלת. הוא שמח שכל החרדה הזו מאחוריו".
רק במחשבה לאחור זיו מבין את החוויה שעברה עליו. "זה סיפוק ממש גדול. זה היה סיפור רציני, עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. הרי יכולתי לחשוב שהאבא נרדם או שכח לבטל את הנסיעה, אבל למזלי זכרתי את מה שתמיד אמרו לנו בארגון – תמיד להיות ראש גדול ולחשוב צעד קדימה. כשחושדים שמשהו קרה, צריך לבדוק לעומק מה הסיפור. אפשר בקלות להיכנס לשאננות ולא לקחת ברצינות כל מקרה כזה של אי מענה, במיוחד אם זה לא בשעות עבודה, אבל המקרה הזה מוכיח שצריך תמיד לתת מעבר לשירות הקר והטכני גם חיוך, אהבה ואכפתיות. צריך לחשוב מחוץ לקופסה, ולהיות בן אדם. לרוב זה לא נגמר בצורה כזאת דרמטית, אבל אפילו בשביל המקרה הנדיר כזה, זה שווה את המאמץ".