להפעיל עכבר, לשלוח אימייל, למלא טפסים, לדבר עם הבוס – כל אלו נראות לנו פעולות רגילות שאנחנו עושים בלי לחשוב בכל יום. אבל מסתבר שעבור הפליטים, שמגיעים לכאן מעולם אחר לגמרי, הדברים האלו לא מובנים מאליהם.
"בכל השיח על הגירוש, כמעט שכחנו שמדובר בבני אדם. אנחנו יכולים וחייבים לתת להם כלים ללמוד כדי הם יוכלו להסתדר בכל מקום. זה יעזור להם וגם לנו", אומרת שרה שטרן, שמקדישה את חייה לפעילות בעמותה שהקימה, שמאפשרת למהגרים ולפליטים ללמוד מיומנויות בסיסיות שאנחנו אפילו לא מדמיינים את החיים שלנו בלעדיהן.
לא מפתיע לגלות ששרה הגיעה מרקע של חינוך. היא למדה בבר אילן חינוך מיוחד, ואחרי הלימודים עבדה במסגרות שונות בתחום. "ב-2006 התחלתי לשמוע על פליטים מסודן שמנסים להיכנס לארץ אחרי שחצו את המדבר ברגל", היא מספרת. "באותה תקופה עוד לא שמעו על זה בארץ ובטח לא בירושלים, אבל זה מאוד דיבר אליי. התחלתי לנסוע למקלטים הגדולים שהתחילו להיפתח בתל אביב ובאילת, והבאתי להם אוכל. הרגשתי שאני מאוד מתחברת למצוקה שלהם כפליטים, והיה לי מאוד חשוב לפעול עבורם".
אחרי שנה הגיעה לירושלים קבוצת פליטים סודנים, ושרה, שרצתה מאוד לעזור להם, פנתה לפעילים שונים. אחת מהן סיפרה לה שהם רוצים ללמוד עברית, וביחד הם החליטו להקים קבוצת מתנדבים. "לא הייתה לנו הכשרה של לימוד עברית, אז גייסנו מורה לאולפן, ואירגנו מפגשים שבועיים", היא מספרת. עם הזמן הבינו המתנדבים שהפליטים זקוקים לסיוע בנושאים נוספים, ויצרו רשת תמיכה כדי לתת להם מענה בנושאים השונים שעלו: חיפוש עבודה, מקום מגורים וריהוט, בגדים, תקשורת עם בעלי הבית והמעסיקים. "באחד המפגשים הם אמרו שהם מעוניינים ללמוד בעיקר עברית, אנגלית ומחשבים, אז שידרגנו את הלימודים והפכנו את זה למעין אולפן בתשלום סמלי כדי לכסות את הוצאות של השכירות והמורים".
להבין את ההבדל בין פוסט בפייסבוק לאימייל רשמי
שרה המשיכה בפעילות שמילאה את רוב זמנה, עד שעברה לתל אביב, ושם גילתה שאת הסיוע הרחב שהעניקו לפליטים בירושלים כאן הם מקבלים מארגונים שונים, והחליטה להתמקד בהשכלה. היא עבדה זמן קצר בהיאס, ארגון יהודי בינלאומי שמסייע למהגרים ולפליטים בכל העולם, וסייעה שם בביצוע סקר שבדק מה הצרכים של הפליטים בארץ. "הבנתי שם שמה שחסר להם זה בית ספר שיקדם אותם מבחינת השכלה ושפה, ואין ארגון שמתמקד בנושא הזה. הם אמרו שוב ושוב שזה מה שיוכל לשנות את החיים שלהם".
עם ההבנה הזאת שרה החליטה שרה לבסוף לפני שש שנים להקים בתוך מכללת מנשר את Schoolhouse – עמותה רשומה שמיועדת למהגרים ופליטים בגילאי 18-50, במטרה לקדם לימודים, השכלה ושפה. אנחנו לא מתמקדים באג'נדה חברתית או אידיאולוגית, אלא באנשים עצמם. אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה או בשאלה האם הם צריכים להיות פה, אלא רואים כל אחד מהם כאדם שברח מחיים איומים ורוצה לחיות. הדרך שלנו לסייע להם היא לתת להם כלים שבעזרתם הם יוכלו להתקיים ולקדם את עצמם ובהמשך גם לתרום חזרה לחברה. סקולהאוס נועד לאנשים שנחושים לעשות שינוי בעתיד שלהם ושיש להם כוונה להשפיע".
המודל של סקולהאוס הוא ייחודי בכך שלצד לימודי אנגלית ומחשבים, הוא מקנה לתלמידים מיומנויות פרקטיות שהן כלים שימושיים לכל מקום – מה זה טופס ואיך ממלאים אותו, איך מדברים עם מעסיקי, איך משתמשים במחשב וללמוד באמצעות האינטרנט באופן עצמאי. "בתחום המחשבים למשל זה הבנת ההבדל בין פוסט בפייסבוק לאימייל רשמי, משמעות כתיבת שורת נושא באימייל, ארגון מידע בתיקיות ובכלל מיומנות השימוש בעכבר", מדגימה שרה.
"יש אצלנו מגוון גדול של תלמידים. חלק לא למדו אף פעם בבית ספר, ולעומת זאת לאחרים יש תעודה מהאוניברסיטה", מסבירה שרה. "רובם היו באיזושהי מסגרת לימודית, אבל לא למדו תקופה ארוכה. הרבה מהם היו במסע במשך שנים, אלו אנשים בוגרים והצרכים שלהם בהתאם, אז אנחנו משקיעים הרבה מחשבה במה מלמדים ואיך מקנים מיומנויות למידה", אומרת שרה, "כישראלים יש לנו מיומנויות למידה שלמדנו מעצם זה שעברנו במערכת חינוך מסודרת – ידע כמו איך לארגן מידע, לסווג, לדרג, להשוות, להפעיל חשיבה ביקורתית, לשאוב את המידע הרלוונטי. הקורסים שלנו שמים דגש על הכישורים האלה, וזה נותן פלטפורמה מבטיחה יותר לתלמידים כדי להתקדם למסגרות לימוד נוספות".
בנוסף לכל אלו, בסקולהאוס מתמקדים גם בגיבוש זהות והקניית ביטחון עצמי, או כמו ששרה קוראת לזה - 'האני שאני רוצה להיות'. "זו זהות שהיא לא רק פליט או זר שחווה איפה הוא שונה או לא שייך, פה הוא סטודנט עם שאיפות ותכניות וציפיות מהעתיד", מסבירה שרה. "אנחנו מעודדים יוזמות של תלמידים ולקיחת תפקידי מנהיגות ונותנים הרבה קול לתלמידים שלנו".
לומדים בדרך לתרום חזרה לקהילה
כיום העמותה מונה ארבעה אנשי צוות ניהולי ופדגוגי, וגם ועד מנהל, שמורכב היום מהמייסדים שלקחו חלק בהקמת הסקולהאוס. לצד שמונת המורים, מתנדבים בעמותה מורי עזר, יועצים מקצועיים ועוד. בכל סמסטר לומדים היום בסקולהאוס כ-150 תלמידים בכיתות אנגלית, מחשבים וכיתת GED להשלמת תעודת תיכון. הלימודים עולים 150-400 ₪, ולדברי שרה ישנן מלגות – "אנחנו לא נותנים לכסף לעמוד בנינו לבין מי שרוצה ללמוד". בסוף כל סמסטר יש טקס סיום שבו התלמידים מקבלים תעודה, מציגים ונואמים. "זה מאוד מרגש. באים בלבוש פורמלי, מזמינים אורחים ומקנים לערב הרבה חשיבות ותחושה של הישג", מספרת שרה, ומגלה שהתכנית היום היא להתרחב גם לחו"ל.
מה קורה אחרי שהם מסיימים את הלימודים?
"אנשים שעברו במסגרות הלימודים שלנו הם הרבה יותר פעילים בחיים שלהם. הרבה מהם לוקחים על עצמם תפקידי מנהיגות בתוך הקהילות שלהם, חלקם ממשיכים למסגרות לימוד נוספות, חלקם הפכו בעצמם למורים – יש כאלו שהפכו את עצמם למורים כבר כשהיו בחולות, יש לנו תלמידים שחוזרים אלינו בתור מורי עזר בכיתות או מתחילים ללמד בקהילות שלהם מחוץ לסקולהאוס. אני מקווה שיום אחד חלק גדול יותר מצוות המורים שלנו יהיה מורכב מבוגרים שלנו. אנחנו נמצאים בקשר לא פורמלי איתם, אבל עוד לא עשינו מעקב מסודר, ואנחנו מתכננים לעשות את זה השנה".
הם רוצים לחזור למדינות שלהם?
"הרבה מהם מדברים על זה שהם רוצים לחזור אם זה יתאפשר יום אחד. יש להם הרבה מוטיבציה לחזק את הקהילות שלהם דרך הלימודים. הרצון הכי חזק שלהם הוא ללמוד אנגלית וללמוד בכלל, ולא רק מעניין אישי אלא כדרך לתרום חזרה לקהילה. גם תלמידים שמצליחים להגיע למסגרות אקדמיות בוחרים ללמוד מקצועות שבאמצעותם הם יוכלו לחזור ולשרת את הקהילה שלהם. אחד מהם סיפר לי למשל שבכפר שלקח לו שלושה ימים להגיע לרופא הכי קרוב כשהיה חולה, ולכן הוא רוצה ללמוד רפואה, כדי שיוכל לסייע לאנשים".
מה קורה אתכם לקראת סוף החודש? מבחינת החוק והנושא של הגירוש?
"סכנת הגירוש נוגעת לרובם. יש הרבה ייאוש ודיכאון מהגירוש, אבל למרות זה הכיתות מלאות. הרבה מהם ייכנסו לכלא, אבל יש כאלו שהגישו בקשה למקלט לפני ינואר, ויש גם פסיקה חדשה שעריקה מצבא אריתריאה יכולה להצדיק מעמד של פליט. חוץ מזה אנחנו יודעים שאין מספיק מקום בכלא סהרונים לאלו שיסרבו לעזוב, ובממשלת רואנדה טוענים שוב ושוב שלא יסכימו לקבל אנשים שיגורשו נגד רצונם, אז יש עוד הרבה עבודה לעשות בכל מקרה".
הסיפור של עמותת סקולהאוס הגיע אלינו דרך המפרגנון. גם לכם יש חדשות טובות? כתבו לנו ואולי הסיפור שלכם יהפוך הכתבה הבאה שלנו: