"נועה היקרה!
עלי והצליחי כי השמיים אינם הגבול.
כעוף החול.
רונה רמון"
כך נפתח הדף הראשון בספר היומנים של אילן ואסף רמון, שקיבלתי בספטמבר האחרון, במסע הפתיחה של תכנית "אות רמון". כשקראתי את ההקדשה של רונה, לא ממש הבנתי ממש במה מדובר. הייתי בטוחה שיהיה כתוב שם משהו על המורשת של אילן, של אסף, אולי עוד משפט נדוש ומעורר השראה. אבל עוף החול? למה היא בחרה כדימוי דווקא אותו?
את הסיבה לכך הבנתי מאוחר יותר. משפחת רמון מוכרת בציבור הישראלי, אילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, ובנו אסף הלך בדרכו והיה טייס מצטיין בחיל האוויר. גם את השם רונה רמון בוודאי שמעתם, אבל רק לשמוע את השם שלה זה לא מספיק.
רונה רמון מזוהה לעיתים רק עם השכול. היא שכלה את בעלה ובנה הבכור, והפכה לסמל טראגי עבור חלקנו, האמת שגם עבורי. בתור חובבת מושבעת של תחום החלל, הערצתי את אילן רמון. הוא עשה הכל כדי ללכת אחרי החלומות שלו, עבד כל כך קשה, היה אדם מדהים. אבל לפני שהצטרפתי למשפחת קרן רמון, ראיתי את רונה בתור אישתו ולא יותר. לא שמתי לב שמישהי מעוררת השראה לא פחות הייתה ממש לידו.
אבל אז הגענו למסע הפתיחה של תכנית אות רמון. בטקס שסוגר את המסע פגשתי אותה לראשונה. ציפיתי לפגוש אישה כנועה, שתישבר כשנזכיר את אילן או אסף. הייתי בטוחה שכך יהיה – תודה לאל שטעיתי. לחדר נכנסה אישה עם החיוך הכי רחב שראיתי. היא התיישבה לידנו, וביקשה מכל אחד לספר לה על חלק שמשך את העין שלו ביומנים של אילן ואסף. אני דיברתי על התמונה של אילן במדי האסטרונאוט של נאס"א, עם דגל ישראל על כתפו. רונה, פטריוטית אמיתית, אהבה את העובדה שציינתי את הדגל.
היא חיבקה כל אחד ואחת מאיתנו, בחיבוק אימהי ואוהב, מלא בתקווה ואופטימיות, ואני לא הבנתי – איך אישה שעברה אסונות כה נוראיים מסוגלת בכלל לקום בבוקר, ולא רק לקום, אלא גם לחייך ולהמשיך הלאה? חשבתי שזה אבסורד, חשבתי שאולי זאת הצגה, אבל רונה לימדה אותי אחרת.
רונה רמון הפכה את השכול לסיפור מעורר השראה, והשאלה היא איך. "מי שיש לו 'לְמָה' שלמענו יחיה, יכול לשאת כל איך", אמר פרידריך ניטשה. באחת הכתבות שראיתי רונה אמרה – "השאלה למה היא הכי לגיטימית כשקורים דברים קשים, אבל אני מהר מאוד הסטתי אותה ל-לְמָה. כשיש לְמָה, אז כבר יש משמעות". היא סירבה לשחק את תפקיד האם השכולה הממלכתית. היא התמקדה בחיים, תיעלה את הכעס והעצב שלה לעשייה וחינוך, וסירבה להישאב לחור השחור של השכול. היא פעלה להקמת קרן רמון לזכרם של אילן ואסף רמון, שפועלת למען החינוך בדמותם ומתמקדת בהווה ובעתיד, מתוך השראה מהעבר.
רונה בחרה לראות בחייה את הצד החיובי. היא לקחה את כל העצב והכעס, והפכה אותו למשהו יפהפה, לסיפור מעורר השראה. הדבר האחרון שהיא עשתה היה לשבת בחיבוק ידיים. לאחר מותו של אסף, במו ידיה היא פילסה שביל לזכרו. היא הקימה קרן שלמה על מנת לחנך את הדור הצעיר לעשייה ואהבת הארץ. היא לא רצתה שאילן ואסף, בעלה ובנה הבכור, יזכרו דרך צער וטקסי זיכרון, אלא דרך חינוך בדמותם, לפי החלומות והעקרונות שלהם.
רונה, את אישה מעוררת השראה. אני מקווה שגם אמרתי לך את זה. חבל לי שאת לא יכולה לקרוא את מה שאני כותבת עכשיו. אני רוצה שתדעי שאת דמות לחיקוי, בלתי ניתנת לתיאור. את חזקה ואמיצה, פייטרית אמיתית, בעלת אהבה אינסופית ולב חם. היית כזאת עבור כל הסובבים אותך, חינכת את ילדייך להגשמת החלומות שלהם ומציאת היעוד שיבחרו, והענקת להם השראה. אני בטוחה שכל אדם שהכיר אותך ראה בך מושא ענק להערצה. את מי שאני מאחלת לכולנו להיות, מי שאני מאחלת לי להיות.
הכתבות לא מפסיקות לרוץ עכשיו, בכל פעם מישהו חשוב אחר נפרד ממך. אני מרגישה שזה המקום שלי להיפרד. נפגשנו רק פעם אחת, ולא הספקתי להודות לך. תודה לך, שבזכותך אני חלק מקרן רמון, מהמשפחה הענקית והעוטפת הזאת. תודה לך, שלא ויתרת אף פעם ובחרת להמשיך לראות את החיים וההמשכיות, ולא את הכאב והעצירה שבמוות. תודה לך, שהיית מי שאת, ושהענקת לי מוטיבציה ללא גבולות לרדוף אחרי החלומות שלי ואחרי מי שאני.
כתבת לי בהקדשה שאהיה כעוף החול מהמיתולוגיה היוונית, שמת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר שוב ושוב. לא צריך מיתולוגיות בשביל גיבורים כאלה, לפעמים הם נמצאים ממש בינינו, ואת בהחלט גיבורה. המורשת שלך היא כעוף החול. הערכים של המשפחה שלך לא נגמרים היום בפטירתך. המוות הוא אולי שריפה רגעית, אך החינוך בדמותכם והאמונה שבך תמיד יקומו לתחייה, וימשיכו להחיות את הארץ שלנו, אותנו. היום מציינת כל המדינה את לכתך – אני בוחרת לציין היום, ובעתיד, את מה שהותרת – את הסיפור שלך, שאינו קורע לב, אלא מעורר השראה קולוסאלית.