לקראת הבחירות, השיח על הממשק המורכב שבין דמוקרטיה ליהדות הולך ותופס מקום בקדמת הבמה הציבורית. מצד אחד, העיסוק המסורתי בשאלות הללו מתמקד בטענות "חילוניות" בדבר כפייה דתית, הדתה בחינוך והפלייה לטובת חרדים ודתיים, ומן הצד השני, נשמעות טענות הפוכות בדבר כפייה חילונית, המשתקפת בין היתר בכפיית לימודי ליבה בבתי הספר החרדיים ובאיסור על הפרדה בין נשים לגברים באירועים.
האינסטינקט הטבעי בשתי הקבוצות הללו הוא לדחות את האנלוגיה בין הטענות ההדדיות: כך, בציבור החילוני-ליברלי נטען כי הכפייה הדתית היא התערבות לא-מוצדקת באורחות החיים של הפרט, ואילו הדרישות לשוויון בנטל, ללימודי ליבה ולמניעת הפרדה הן דרישות לגיטימיות וכמעט הכרחיות של מדינה דמוקרטית, המחויבת לעקרונות של חופש ושוויון. לעומת זאת, בציבור הדתי, רבים רואים במה שמכונה כפייה דתית, ביטוי הכרחי לעיצוב המרחב הציבורי של מדינת ישראל כמרחב יהודי. ציבור זה רואה בדרישות החילוניות-ליברליות התערבות לא מוצדקת בחופש של הקהילה הדתית לקיים את חייה כרצונה.
ואולם, יש גם מי שמקבלים את הדמיון בין הטענות ומציעים מודל שאותו אנו מבקשים לכנות "מודל ההפרדה". במרכזו של מודל ההפרדה עומדת תפיסה המחלקת את החברה הישראלית לקבוצות מובחנות; לכל אחת מהן מערכות אוטונומיות של חינוך, תרבות ומשפט, והשכנוּת ביניהן תלויה בקיומן של גדרות גבוהות.
יש יתרונות לאימוץ גישת ההפרדה, ובכל זאת אנחנו סבורים כי על החברה הישראלית לדחות גישה זו. ראשית, גישת ההפרדה נוטה לדיכוטומיות ומתעלמת מתתי-הזרמים הקיימים בכל קבוצה ומריבוי הזהויות של הפרטים החברים בה. שנית, גישת ההפרדה אינה רגישה דיה לקבוצות מיעוט בתוך השבטים המרכיבים את החברה הישראלית. נוסף על כך, ההפרדה והגדרות פוגעות בלכידות החברתית ובהרגשת השותפות של הקהילות השונות המרכיבות חברה אחת.
לנוכח חסרונות אלה, אנחנו מציעים לחברה הישראלית לפסוע בדרך אחרת, דרך המבקשת לגבש ליבה ישראלית, ובה תפיסות טוב משותפות וערכים ישראליים. בעינינו, למהלך של גיבוש ליבה ישראלית יש חשיבות לא רק בשל תוצרי הקצה המצופים – קביעת ערכי ליבה ישראליים והשגת הסכמות – אלא גם, ואולי בעיקר, בשל התהליך הנדרש לצורך גיבוש ערכי הליבה. כותבי מאמר זה חנכו, עם שותפים נוספים, תהליך חברתי רחב היקף של בניית הסכמות, ובו מפגשים של מנהיגים רוחניים, כלכליים וחברתיים מהקבוצות שונות המרכיבות את הציבוריות הישראלית. מנהיגים אלו הסכימו לשבת יחדיו, ללא חרמות והדרות, לצורך לימוד משותף של הבעיות העומדות על הפרק; הם מנסים לגבש ערכי ליבה מחייבים ולאורם יבקשו למצוא פתרונות לבעיות הקיימות. השיח המתנהל במיזם דורש הקשבה, הכלה וכבוד הדדי, ומבוסס על מתודולוגיה ייחודית של גישור ויישוב סכסוכים. כוונתנו היא שקבוצות המתדיינים הקיימות יהיו לראש חץ שיחולל תהליך אדוותי, שיצטרפו אליו שחקנים רבים ככל האפשר בחברה הישראלית.
לצד מהלך זה, אנו יוזמים גם אפיק חינוכי שיאפשר לתלמידי תיכון במקומות שונים בארץ להשתתף תהליכים של בניית הסכמות ולחוות את עצמתם ועושרם. יש לציין שתהליך של בניית הסכמות הוא תהליך כואב, הדורש מן המשתתפים בו התבוננות פנימית, הכלה ונכונות לוויתורים, אך בה בעת מדובר בתהליך שיש לו פוטנציאל מאחה ומרפא בעבור החברה הישראלית. הקשבה והכלה משנים את פני השיח, הקשבה והכלה בונים כבוד לערכיו של הזולת, לצרכיו, לדרכו; הקשבה והכלה יוצרים הזדמנויות להסכמות ולוויתורים קשים.
כולנו רתומים להבטיח את עתידו של הבית שלנו, את ביטחונו ואת יציבותו – החשובים לנו עשרות מונים מלהיות (רק) צודקים.
חיים טייב הוא איש עסקים ונשיא הקונגרס הישראלי.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן, הפלטפורמה האקדמית לפעילות הקונגרס הישראלי.