בסוף השבוע האחרון דווח בתוך פחות מיממה על שני מקרים חדשים של טרור חקלאי. בשני המקרים השחיתו אלמונים כרמים, אלא שהפעם, לראשונה, אחד מהם היה שייך לישוב פלסטיני. הבוקר דיווח תושב שילה שבבנימין כי פגישה קשה נגרמה לגפנים שלו, יום אחד בלבד לאחר שפלסטיני מהכפר בני נעים שבהר חברון דיווח למשטרה שמצא בכרם שלו נזק רב, ובסמוך לו כתובת מרוססת: "די לטרור החקלאי. נגיע לכל מקום".
הטרור החקלאי פוגע זה זמן מה באזור יהודה, דרך בנימין ועד לצפון השומרון. המפגעים שורפים שטחים חקלאיים ומשחיתים עצים עם סכינים, אך על אף ששוטרי מחוז ש"י מגיעים לזירות בכל פעם שמתקבל דיווח ואוספים מהן ממצאים, ברוב המקרים לא נעצרו חשודים במעשים.
המקרים האלו מצטרפים לשורה של מקרי טרור חקלאי שפוקדים בחודשים האחרונים יישובים יהודים, אבל הפעם הטרור לא עשה איפה ואיפה. הצתת הכרם של תושב הכפר הפלסטיני בני נעים שבהר חברון הוא בגדר תפנית חזקה, והוא מראה שלטרור אין משוא פנים – הוא פוגע בכולם.
השאלה המתבקשת היא האם דווקא מתוך המצב העגום הזה נוכל להביא לאיחוד בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני ביהודה ושומרון לטובת לכידת העבריינים? האם ייתכן מצב שבו שני גורמים עוינים יתאחדו למלחמה משותפת בצד שלישי, הרסני לא פחות, מלחמה שתהיה מפתח אחד בולט בצרור המפתחות שיובילו בסופו של דבר לדו קיום?
בקיץ שעבר זה כבר קרה – יהודים ופלסטינים התאחדו כדי להילחם בקטל בכבישי יהודה ושומרון. הפגיעה הקשה בשני הצדדים הובילה לחיבור ייחודי בין היהודים לפלסטינים, שבמסגרתו הוקם ארגון משותף – ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, וגורמים פוליטיים פלסטינים בעלי השפעה הקימו אז בשיתוף פעולה ארגון מתנדבים אזרחי ללחימה בתופעה, ופתחו בקמפיין לנהיגה זהירה בעברית ובערבית תחת הכותרת "יהודים וערבים רוצים לחזור הביתה בשלום". המקרה הזה מראה שהתאחדות יהודים ופלסטינים למען מטרה משותפת, או מלחמה משותפת אם תרצו, אינו זר לנו.
"האפשרות של איחוד עמים שמצויים בקונפליקט לטובת מלחמה בצד שלישי בהחלט קיימת", מסכים ד"ר ספיר הנדלמן, ראש החטיבה ללימודי קונפליקט וניהול משברים במכללת אחווה, "קונפליקט הוא כידוע כוח מאחד. האירנים והחמאס, לדוגמה, מאוחדים כיום כי הם נלחמים נגד אויב משותף – ישראל. זוהי הסיבה שבתהליכי שלום מתקדמים האלימות מסלימה – בגלל קיצוניים, ובשל חילוקי דעות בין סיעות יריבות".
דוגמה נוספת שמביא ד"ר הנדלמן היא זו של דרום אפריקה בשנות התשעים. "שם הייתה מלחמה בין עשרים מיליון אזרחים שחורים נגד חמישה מיליון אזרחים לבנים, וברגע שהקונפליקט החל להיפתר, פתאום היחסים המאוחדים בין השחורים לבין עצמם החלו להתערער, וקבוצות אתניות שונות פתחו מערכה אחד כנגד השני", הוא מסביר.
"לגבי הטרור החקלאי, ייתכן והמפגע יהיה מספק לטובת איחוד בין חקלאים ישראלים ופלסטינים ביהודה ושומרון, שילחמו בו ביחד. כדי להצליח לעשות את האיחוד הזה יש צורך במנהיג חזק, בעל חזון ומעוף, שיידע לאחד את הסיעות היריבות, אנחנו והפלסטינים, נגד אותם מפגעים טרוריסטיים".
משחר ההיסטוריה ישנן עדויות לכך שצדדים עוינים התאחדו מכורח הסיטואציה, שכמעט תמיד כוללת צד שלישי או מספר צדדים אחרים שמאיימים עליהם. כאשר צדדים עוינים חשים מאוימים ואינם מצליחים להילחם לבדם בגורם חזק, הם יודעים כי האיחוד ביניהם יחזק את כוחם פי כמה עשרות מונים ויחד הם יוכלו להילחם למען המטרה המשותפת.
נותר רק לקוות שאכן יימצא מנהיג חזק שיוכל לאחד בין החקלאים הישראלים והפלסטינים למלחמה בטרור החקלאי, ושאותו איחוד היפותטי בין שני הצדדים יוכל להישמר לאחר מכן, גם כשתושג המטרה, ולהוביל לדו הקיום המיוחל ביניהם.