מדי שנה יוצאות משלחות של בני נוער מבתי ספר בכל רחבי הארץ למסע לפולין. מספר בני הנוער שיוצאים אל המסע עולה מדי שנה, והוא כבר מזמן לא נחלתם הבלעדית של צאצאים לניצולי שואה. במקביל למסע המוכר מתקיים לאורך העשור האחרון מסע נוסף – המסע לאתיופיה. עד היום יצאו לשמונת המסעות שכבר התקיימו בני נוער מהקהילה האתיופית בלבד, אבל בעוד כשבועיים ייצא המסע התשיעי, שיכלול לראשונה גם בני נוער שאינם אתיופים.
המסעות לאתיופיה מתקיימים במסגרת תכנית "מסע אל הזהות" של המחלקה לקידום נוער במשרד החינוך, שבה משתתפים בני נוער בסיכון בכיתות י"א וי"ב מהקהילה האתיופית, בכל פעם במקום אחר בארץ, במטרה לייצר בקרב הנוער האתיופי תחושות של חיבור לשורשים שלהם ולחברה הישראלית כולה.
"בני נוער שמגיעים ממשפחות של עולים ומהגרים נמצאים בסיכון מעצם היותם כאלו – ניכור תרבותי, קשיי שפה, פערים תרבותיים והרבה פעמים גם קשיים כלכליים נובעים כולם מעצם ההגירה לישראל", מסבירה ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו, מפקחת במחלקה לשיקום נוער במשרד החינוך והוגת התכנית, "הבנו שהנוער ממוצא אתיופי חווה בנוסף לכל אלו גם הדרה בגלל צבע העור שלהם ודימוי נמוך בכלי התקשורת, וזה גורם להם לקושי עוד יותר גדול, שצריך לטפל בו בצורה נפרדת. יחד עם זה הבנו שבני הדור המבוגר יותר, שעלו לארץ מתוך חלום וציונות, לא הצליחו להעביר את החלומות האלו לילדים ולא שיתפו אותם בקשיים הרבים של המסע שהם עברו בדרך לארץ, שיצרו אצל רובם טראומות גדולות".
כמו לפני המסע לפולין, גם לפני המסע לאתיופיה עוברים בני הנוער במשך כחצי שנה תהליך של למידה וחקר, ותהליך אישי שבו הם בודקים את הקשר האישי והמשפחתי שלהם להיסטוריה, ואיך הוא משתלב בפסיפס הישראלי. בסיום התכנית חלק מהקבוצות יוצאות גם למסע לאתיופיה, במידה והרשות המקומית שבה מתקיימת התכנית יכולה לממן אותו. "התכנית מלווה את בני הנוער מהמקום שבו כל אחד נמצא באופן אישי, במטרה לגרום להם לשאול את עצמם שאלות על הזהות האישית והמשפחתית שלהם, לחקור מה הביא את ההורים והסבים שלהם לפה ולהציב לעצמם מטרות אישיות לחיים בארץ", מסבירה ד"ר וורקו מנגיסטו.
"הרמתי את הראש וראיתי שהעיניים של כולם נוצצות מדמעות"
כמו במסעות לפולין, גם במסע לאתיופיה, שנמשך שבוע, בני הנוער מבקרים באתרים היסטוריים, משתתפים במפגשים ובפעילויות תרבות אותנטיות, והכל בליווי מוסר עדות, תפקיד שד"ר וורקו מנגיסטו מילאה בעצמם בכמה מהמסעות. בין השאר מבקרים הנערים במוזיאונים שונים, בבית הספר ובבית הכנסת בכפר היהודי אמבובר, ורואים את הקשר העמוק שהיה ליהודים בכפר למסורת ולתרבות היהודית, ואיך הם נשמרו עד היום.
"כמו במסע לפולין, גם כאן מבלים הרבה זמן בנסיעות ממקום למקום. במקום לעבור את המרחקים האלו בקור נורא ברכבות, כאן היהודים נאלצו לעבור אותו ברגל בחום לוהט וברעב", אומרת ד"ר וורקו מנגיסטו, "כשרואים את בתי הקפה, השווקים ובתי מלון ברמה גבוהה באתיופיה של היום, זה יוצר ניגוד ומכניס את כולם לפרופורציה, כמו שקורה בפולין כשמבינים את הפער בין המורשת היהודית העוצמתית שהייתה שם לפני המלחמה לעומת המחנות והגטאות שכמעט כילו אותה לגמרי".
"אחרי הנחיתה באדיס אבבה, אחרי שעות של נסיעה מגיעים להר הגבוה בכפר אמבובר ורואים אותו מלמעלה עם כל הריחות, האקלים והנוף", היא מתארת, "שם אני מספרת את סיפור העלייה שלי לארץ כילדה בת 10 עם כל המשפחה, אחרי שהיינו חייבים לברוח מהכפר ברגל. בכל המסעות שבהם השתתפתי, בכל פעם שסיימתי את הסיפור הרמתי את הראש וראיתי את העיניים של כולם נוצצות מדמעות. זה לא אותו הדבר כשרואים סרט או שומעים סיפור. יש אנרגיה שאפשר להרגיש במקום שעושה משהו אחר".
לדברי ד"ר וורקו מנגיסטו, התכנית קוצרת הצלחות גדולות, כאשר עוד ועוד בני נוער רוצים להשתתף בה. "בני הנוער צמאים לידע, וזקוקים למקום שבו יוכלו לשאול את עצמם את השאלות החשובות שכל בני הנוער מתמודדים איתן", היא אומרת, "התכנית מוציאה מהם רגשות והכרה, והם מגיעים להחלטות חשובות ביחס לחיים שלהם, לעצמם ולקשר שלהם עם החברה. המסע הוא עוד חלק מאוד עוצמתי שמביא את כל מה שהם עברו לרמה חדשה של ביטוי".
פחות גזענות מתוך בורות
השנה החליטו במשרד החינוך לצאת בפיילוט ראשון שבמסגרתו ישתתפו בתכנית גם בני נוער בסיכון שאינם ממוצא אתיופי, שגם ייצאו למסע לאתיופיה במימון עיריית שדרות שבה מתקיימת התכנית. "עם הזמן הבנו שאת תחושת הניכור חווים לא רק בני נוער ממוצא אתיופי, ולכן הרמנו את הכפפה ולצד שמונה נערים ונערות אתיופים צירפנו לקבוצה עוד שישה בני נוער לא אתיופים", אומרת ד"ר וורקו מנגיסטו, "ראינו שאחד מהדברים שמקשים על כל בני הנוער הוא האופן שבו מוצגת הקהילה האתיופית בתקשורת. זה מחלחל למטה ופוגש אותם במקומות הכי נמוכים, והבנו שלא מספיק לחבר את בני הקהילה האתיופית לשורשים שלהם, אלא שצריך לספר את הסיפור שלה גם בחוץ. החוסר קיים גם בחברה הכללית, ולכן בתכנית כולם עוברים גם תהליך אישי, כל אחד עם הסיפור, המוצא והמטרות שלו, וגם חווים את הסיפור המדהים של הקהילה שעלתה מאתיופיה, וכך אנחנו מחזקים את הקשר שלה לחברה הישראלית".
לדברי ד"ר וורקו מנגיסטו, הבחירה באתיופיה כיעד המסע לקבוצה המעורבת נבעה מהרצון לחשוף את הנערים לשונות בכמה רבדים, "החל מצבע העור ועד התרבות השונה", היא מסבירה, "רצינו ללמד מקרוב על התרבות השונה ומתוך כך ליצור חיבור והבנה טובה יותר שלה, כדי שתהיה פחות גזענות מתוך בורות".
מה נותן המסע לאתיופיה לבני הנוער שהם לא ממוצא אתיופי?
"המסע מאפשר להם להכיר תרבות אחרת ושונה, לראות את החיים שם ולקבל פרספקטיבה שונה על החיים בישראל. כמו שבני נוער שמשפחתם לא חוותה את השואה, גם אתיופים, נוסעים לפולין ומזדהים עם מה שהיהודים עברו שם, כך קורה גם במסע לאתיופיה לבני נוער לא אתיופים או כאלו שהם ממוצא אתיופי אבל לא מכירים את סיפור העלייה של משפחתם לארץ, עם כל מה שעבר עליהם בדרך, הגבורה שלהם וההקרבה שהם עשו עבור הציונות והעלייה לירושלים. הם יכולים להרגיש הזדהות ולהתרגש מהחוויות שעברו על העולים מאתיופיה בדרך לארץ ולחוות את השייכות של הקהילה האתיופית לחברה הישראלית. בשני המקרים הערך הגדול הוא מה שההכרה הזו גורמת לבני הנוער להרגיש כלפי מי שהיו שם לפניהם ועלו לארץ, שבזכותם כולנו פה".
"הבורות וחוסר הידע מרחיקים אותנו אחד מהשני", מסכמת ד"ר וורקו מנגיסטו, "כור ההיתוך האמיתי יכול להתקיים רק כשלכל אחד יש הכרה והשלמה עם המוצא שלו, וכולנו מבינים שהגענו לפה מקצוות העולם כדי לחיות יחד".