אדית שוורץ הייתה בת 16 כשהעלו אותה לרכבת הבהמות שמובילה לאושוויץ יחד עם אימה, אחותה ואחיה הקטן. כשהגיעו למחנה, היא הופרדה ממשפחתה, וכשהם נשלחו למשרפות, היא נשלחה למחנה העבודה. במשך 13 חודשים שרדה לבדה את התופת בצל המוות: "חמש פעמים נכנסתי אל מקלחות הגז במחנה הזה, ולא ידעתי אם אצא בחיים. היה לי מזל גדול, כל יום שעברתי שם היה נס בשבילי".
את הסיפור הזה, שנצרב ולא הרפה, מספרת אדית על בימת תיאטרון עדוּת – לספר כדי לחיות, פרויקט חינוכי-ערכי וטיפולי שמפגיש בין ניצולי שואה, בני הדור השני לשואה וצעירים בגיל 14-15. בפגישות הבין-דוריות, שמתקיימות על בסיס שבועי לאורך שנה, נחשפים הצעירים להיסטוריה הפרטית של הניצולים, ובסוף השנה מומחזת הצגה שמבוססת על חייהם, כשהצעירים הם אלו שמגלמים אותם על הבמה.
"כשהגעתי לארץ ב-1946 אף אחד לא רצה לשמוע את הסיפור שלי ושום דבר שהיה קשור למלחמה", מספרת אדית. "גם בפרויקט הזה לקח לי זמן להיפתח, היה לי קשה לשמוע מה אנשים אחרים עברו, הספיקו לי הבעיות שלי. אבל עודדו אותי להישאר, ואחרי כמה מפגשים הגיע תורי לספר על מה שעברתי במשך 13 חודשים. כל הקבוצה שתקה והייתה דממה. הייתי המומה כשהילדים קמו לחבק אותי. הייתי המומה כמה קשובים הם היו. לא ציפיתי לזה. הדור שלנו הולך ונעלם ובקרוב לא יהיה מקור ראשון שיספר, זה חשוב לי שהם ישמעו".
פרויקט תאטרון עדות הוקם לפני 18 שנה על ידי השחקנים עירית ועזרא דגן. היא דרמה-תרפיסטית ובימאית, בת לניצולה ששרדה את אושוויץ. הוא שחקן התיאטרון הקאמרי, שגילם את אחד התפקידים הראשיים ב"רשימת שינדלר" של ספילברג. גם שניים מבניהם, עמרי ונמרוד, לוקחים חלק פעיל בפרויקט, כשהראשון אמון על כתיבת המוזיקה שמלווה את ההצגות, והשני, שחקן תיאטרון הבימה וכתב mako, אחראי על הצד הטכני והתאורה. המחזור הנוכחי של הפרויקט הוא התשיעי שמתקיים בתל אביב, והשביעי בשיתוף תיכון "אליאנס", בהובלת המנהלת ורדה כגן.
"תהליך העבודה על הפרויקט הוא קונפליקט תמידי", מסבירה דגן, "מצד אחד המבוגרים הם חלק מהסיפור של עצמם, ומצד שני אנחנו לא רוצים שזה יהיה קשה מדי עבורם, אנחנו לא רוצים להחיות להם טראומות – להפך, אנחנו רוצים לרפא", מסבירה דגן. "בפרויקט אנחנו משתמשים בשיטות דרמה תרפיה שונות ומתאימים את הדרך לאופי הקבוצה. בסיום התהליך, הילדים מגלמים את המבוגרים בהצגה והמבוגרים, שנוכחים על הבמה כל הזמן, מלווים אותם בקטעי קישור. המפגש המשותף יוצר תחושת ביטחון אצל המבוגרים והכרה אצל הצעירים, שמעכשיו הם נושאי הלפיד".
"פתאום זה לא מובן מאליו שיש לנו אוכל בצלחת"
הקרבה שנוצרת בין ניצולי השואה לבני הנוער שמגלמים אותם מרגשת לפחות כמו הסיפורים שמוצגים על הבמה. "בהתחלה פחדתי שיהיה לי קשה, שאני לא אצליח להקשיב או אאבד ריכוז ולא אכבד את המבוגרים מספיק", אומרת רעות עזרא, תלמידת כיתה ט' בתיכון "אליאנס" שמשתתפת בפרויקט. "היה קשה לשמוע את הסיפורים, אי אפשר להבין את מה שהם עברו. זה נותן פרופורציות. פתאום זה לא מובן מאליו שיש לנו היום אוכל בצלחת או שאנחנו יכולים ללכת כל יום לבית הספר. להביא את הסיפורים האלו לחיים זה מאוד משמעותי".
הפרויקט נלחם במפלצת הזמן בכל יום שעובר, ולא תמיד מנצח. זה לא סוד שניצולי השואה הולכים ונעלמים מהעולם, והקלישאה אומרת שאנחנו כאן כדי להמשיך ולספר, אבל בעוד שרובנו לא ממש מיישמים את זה ביומיום, משתתפי הפרויקט הזה כן. במהלך המחזור הנוכחי של הפרויקט הלך לעולמו בשיבה טובה אחד ממשתתפיו, ניצול השואה מבוקובינה דב שי שרצר ז"ל. למרות היעדרו, שלוש צעירות שנקשרו אליו בפרויקט יציגו את סיפורו על הבמה. "היה קשה מאוד לשמוע שהוא נפטר", אומרת רעות, "אנחנו לא רגילים לאבד אנשים בגיל הזה, וזה פתח את הפרויקט לכיוון אחר, זה נגע גם במבוגרים".
בניגוד לתיאטרון הקלאסי, שבו חשובה התוצאה, כאן חשובים דווקא הדרך והתהליך. האביזרים, המוזיקה והמשחק מינימליסטיים, והסיפור מועבר באופן אחראי שמתאים לצפייה של בני נוער, שהם קהל היעד של ההצגה. "יש כאן דיסוננס. מצד אחד צריך שתהיה דרמה כדי שהצגה תהיה מעניינת, ומצד שני אנחנו לא מחפשים את הסיפור הקשה", אומרת דגן, "אנחנו לא נבקש מהניצולים משהו שקשה להם לספר. למרות שבתיאטרון היינו רוצים להרשים, לא ניקח סיפור שניצול לא יוכל לעמוד בזה כשהוא יראה אותו על הבמה. אנחנו רוצים לשמור על הניצולים ועל הילדים. לתיאטרון יש תכונה מרחיקה, זה משהו מסוגנן, וזה עוזר בתהליך התרפיה", היא מדגישה.
"אל תגידו שזה לא יכול לקרות היום", מסכמת אדית ומבקשת שלא נישאר שאננים, "הייתי בסיטואציות שאי אפשר לתאר. מי היה מאמין ששורפים בני אדם? שבמקום מים ייצא גז מהמקלחת? אבל הנה, זה קורה גם היום – השכנים שלנו בסוריה משתמשים בגז כדי להרוג את עמם. לכן אנחנו חייבים לשמור על המדינה שלנו ולהיות מודעים לסבל של אחרים, להושיט יד למי שזקוק ונמצא במצוקה. צריך להיזהר, ללמוד מהלקח ולא לשכוח. זה לא מובן מאליו שיש לנו איפה לחיות".