בשבוע הבא יוענק בכנסת פרס "בוני ציון" על שם סילבן אדמס, לעולים שתרמו לישראל באופן משמעותי. בין חמשת הזוכים שיקבלו השנה את הפרס מטעם ארגון "נפש בנפש" נמצא מייסד ונשיא מרכז שלוה בירושלים, קלמן סמואלס. עבורו, מדובר בעוד תחנה בסיפור החיים המדהים של משפחתו, שהתחיל לפני ארבעים שנה, כשנולד בנו שהתעוור והתחרש, ונמשך היום, מדי יום, במקום שנחשב למוסד הגדול והמתקדם בעולם לטיפול בילדים עם מוגבלויות.
קלמן נולד וגדל כחילוני בוונקובר, קנדה. כשהיה סטודנט ללימודי תרבות מערבית, הגיע לארץ לטיול ונשאב לתרבות היהודית, והחליט להישאר. הוא הוסמך לרבנות, ולאחר שהכיר את מלכי אשתו, השניים נישאו ועברו לירושלים.
המשפחה החלה להתרחב, והכל התנהל על מי מנוחות עד שבנם השני נולד. "כשיוסי היה בן 11 חודשים מלכי לקחה אותו לעשות חיסון משולש. למשרד הבריאות היו אז בעיות עם החיסון, אבל הם לא ביטלו אותו ולא עדכנו את הציבור", מספר קלמן. אותו יום היה למעשה נקודת המפנה בחייהם: "לא היו אז טלפונים ניידים. כשהגעתי הביתה בערב מלכי הייתה מבוהלת, וראיתי מולי מחזה מחריד – יוסי זז בצורה שונה והעיניים שלו התגלגלו".
השניים עברו מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה, עד שפגשו נוירולוגית ששאלה אם בנם עבר לאחרונה חיסון. "כשענינו שכן, היא לא דיברה יותר. גם שאר הרופאים לא דיברו יותר", הוא נזכר.
ההתפתחות של יוסי הלכה ונפגעה. "הוא לא הלך כמו שצריך, הלך והתעוור והתחרש לגמרי", מספר קלמן, "אי אפשר לתאר מה קורה למשפחה כשדבר כזה קורה. החיים נגמרים. זה כאב שאי אפשר לתאר. הייתי שומע את מלכי בוכה בלילות ומבקשת מאלוקים שיעזור לנו. היא הבטיחה לו שאם המצב של יוסי ישתפר, היא תקדיש את חייה לעזור לאימהות לילדים עם מוגבלויות".
לאחר שלא הצליחו לקבל תמיכה בארץ, הם נסעו לחפש סיוע בארה"ב, שם קלמן החל לעבוד בתחום המחשבים, אבל לאחר שגם שם לא מצאו מענה, חזרו ארצה לאחר שנים ספורות. הם רשמו את יוסי לבית ספר לחרשים, ולאחר שנתיים הגיעה נקודת המפנה השנייה בחייהם. "אחת המורות לשפת הסימנים כתבה לו על היד, והוא הגיב", מספר קלמן, "זו הייתה פריצת דרך עצומה עבורו ועבורנו".
קלמן ומלכי הבינו שיוכלו לתקשר עם יוסי. תוך זמן קצר הוא למד את 22 האותיות, סמלים ופעלים שונים. "התחלנו לדבר עם הילד שלנו. הבנו שהוא פיקח מאוד, וכעבור שנה אחת המורות לימדה אותו לדבר", מספר קלמן, "התחילה איתו תקשורת מדהימה, הוא התפתח מאוד מהר, וכולנו השתנינו ביחד איתו. הנשיא הרצוג הגיע לבקר אותו, והוא התארח בתכנית של אילנה דיין ונקרא מאז 'הלן קלר הישראלי'".
אבל מבחינתה של מלכי, לנס שקרה להם הייתה משמעות נוספת. "היא הושיבה אותי ואמרה שהגיע הזמן לשלם ולקיים את ההבטחה שלה לבורא עולם", מספר קלמן, "היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות וביקשה ממני לעזור". וכך, בעוד שקלמן המשיך לעבוד, מלכי לקחה על עצמה לטפל בביתם בחמישה ילדים עם מוגבלויות שונות.
בעזרת כספי תרומות שכרו השניים קוטג' עם גינה בירושלים, גייסו שני אנשי צוות וכמה מתנדבים והכינו לילדים תכנית טיפול ובילוי. מלכי הייתה מביאה את הילדים מהבתים שלהם בצהריים ומחזירה אותם ערב. "הרעיון היה לתת למשפחות שלהם קצת זמן חופשי", מסביר קלמן, "בני המשפחות היו בראש סדר העדיפויות שלנו, רצינו להעצים אותם, כדי שלא יחשבו שהילד עם המוגבלויות מונע מהם להגשים את החלומות שלהם. כשאנחנו מטפלים בילדים, אנחנו מאפשרים למשפחה לתפקד. למשפחות יש שלווה". באופן טבעי, כך קיבל המקום שלהם את שמו: "השם שלוה הוא ראשי תיבות של 'שחרור למשפחה ולילד המוגבל, וזה מתאים גם במהות של העשייה לכל מי שהמרכז משפיע עליו – הילדים ובמיוחד המשפחות שלהם", הוא אומר.
לאט לאט התחילו להגיע אליהם עוד ועוד פניות. "זה עבר מפה לאוזן, והגידול היה מאוד מהיר. הצוות גדל, וגם הפעילות עצמה השתנתה – הוספנו לינה פעם בשבוע ובהמשך גם בשבת פעם בחודש". לפני 12 שנה, כשכבר לא היה מקום לכל הילדים שהגיעו אליהם, הם קיבלו מהמדינה 28 דונם, ובנו בו מבנה מיוחד עבור הילדים.
אחרי עשר שנים החליט קלמן לעזוב את העבודה ולהשקיע את כל כולו בשלוה. "למלכי אין היום תפקיד רשמי במרכז, אבל היא הרוח החיה מאחורי הכל", הוא אומר. לזוג יש בסך הכל שבעה ילדים, ששניים מהם מנהלים היום את המרכז, אבל הסיפור המדהים ביותר הוא כמובן זה של יוסי. שאר הילדים שקיבלו את אותו חיסון שממנו הוא נפגע לא האריכו שנים, אבל הוא, כבר בן 42, חי היום חיים מלאים. יום אחד בשבוע הוא עובד במטה של כביש 6 בהרכבת פסקלים, ובנוסף מתאמן בחדר כושר, רוכב על סוסים ועוד. "הוא חי בבית שלנו ומעורב בשלוה כמו כל בני הבית", מספר קלמן.
קלמן מתאר בהתרגשות גדולה את המקום של מרכז שלוה כיום בארץ ובעולם. "למרות הקשיים שתמיד היו מבחינה כלכלית וגם מבחינת הכרה במה שאנחנו עושים, הגענו לאיפה שאנחנו היום", הוא אומר, "לפני שנתיים בנינו את המרכז שנחשב לראשון והמתקדם ביותר בעולם לטיפול בילדים עם מוגבלויות, שמשתרע על פני 12 קומות. למה שאנחנו עושים בשלוה קוראים שילוב הפוך – להביא לפה את הילדים שאין להם מוגבלויות, בשביל עצמם, וכאן הם פוגשים את הילדים עם המוגבלויות באופן שאחרת לא היה קורה אף פעם, ושמביא להם וגם לילדים תועלת גדולה והכרה אחד בקיומו של האחר. מגיעים לפה גם מאה אלף תיירים בשנה שאין להם קשר לנושא, ובזכות שלוה הם מפיצים את הבשורה שמוגבלות היא לא סוף הדרך, שאפשר לחיות גם אחרי שנולד ילד עם מוגבלות, ועוזרים לנו להמשיך לתווך בין החברה לבין האנשים המופלאים והמיוחדים שיש להם מוגבלויות. שינינו את פני הדברים בתחום הזה, ולכן הפרס שנקבל בשבוע הבא מאוד משמעותי, לא בשבילי כקלמן – הפרס הוא של שלוה. זה אות הוקרה למצוינות של הארגון, וזה מביא לי הרבה שמחה".