כשאריה חיימוביץ', ניצול שואה בן 93, התחיל לכתוב יומן אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא לא ראה בזה חשיבות מיוחדת, הוא פשוט חשב שזה רעיון טוב לתעד את קורותיו בדרכו מרומניה לארץ ישראל.
במשך שנה כתב במחברת. "ידעתי שיומן חייבים לכתוב כל יום, וגם כשלא היה מה לכתוב, כתבתי את התאריך בתוספת משפט קצר", הוא אומר. כך העלה על הכתב את כל המסע שלו מרומניה, דרך הונגריה, יוגוסלביה, קפריסין ומחנה המעצר למעפילים בעתלית.
מאז שכב היומן כשישים שנה בצד. הוא לא הראה אותו לאיש, אך כל השנים לא זרק אותו ונדד איתו לכל מקום. "לא הייתה סיבה, אבל הרגשתי שאני חייב לשמור אותו", הוא אומר. אבל לאחר שהתאלמן מאשתו פאולה, ביקשו שלוש בנותיו, שבמשך השנים גילו על קיום היומן, שיתרגם אותו בשבילן. אריה נעתר לבקשה, והבנות הוציאו אותו כספר והדפיסו עותקים לכל המשפחה. בכל זאת, לא כל יום אפשר לקרוא מסע של ניצול שואה מתועד בזמן אמת בגוף ראשון. למעשה, אפילו היומן של אריה עצמו עמד לא פעם בפני סכנה.
"חברים ושכנים שלי נלקחו להשמדה, ראיתי הכל"
אריה נולד ב-1925 בעיירה קטנה ברומניה, אך לאחר שהעיירה חרבה ברעידת אדמה חזקה, המשפחה נאלצה לעבור ב-1937 לעיר בוטושאן. המשפחה המורחבת כבר התגוררה שם לפניהם, חלקם אף בגילו של אריה, אך כשאני שואלת אותו אם הם נהגו להיפגש ולשחק יחד, הוא מתאר תמונת מצב אחרת לגמרי: "הנאצים כבר היו שם, לא היינו חופשיים. פחדנו לצאת מהבית, זה היה כמו עוצר. הייתי רק בן 15, אבל לקחו אותנו לעבודות כפויות כמו לחפור במקושים בלי אוכל ושתייה, למצוא נזילות של מים בצינורות, לטאטא רחובות, לנקות משרדים". לא פעם ניסה אריה לברוח, אך נתפס ונכלא שוב ושוב, עד שלמזלו השתחרר בפרוטקציה.
"בשנת 1941 רומניה נכבשה סופית והמצב החמיר", הוא מספר, "אבא לא היה בבית, הוא היה חייט טוב ונלקח למחנה עבודה. עד סוף המלחמה לא ראינו אותו. היינו לבדנו, אימא והאחים. אימא הייתה משיגה לנו אוכל, ואני הרווחתי מעט כשעבדתי בחנות, עד שהתחילו לרדוף גם אותי". המזל שלהם, לדברי אריה, היה שאביו תפר מדים עבור הנאצים. בזכות זה לא נגעו בו ובמשפחתו. "זה לא היה כמו בפולין, אבל גם אצלנו היהודים נרדפו. הרבה חברים ושכנים שלי נלקחו להשמדה. אני ראיתי את כולם מתקדמים ונסוגים, ראיתי הכל".
כשנגמרה המלחמה והרוסים נכנסו לרומניה, ליהודים נהיה יותר קל. אריה נרשם לתנועת "השומר הצעיר", שם הכיר את אשתו, וזמן קצר לאחר החתונה הודיעו להם שבקרוב יעברו להונגריה ומשם לאנייה לארץ ישראל. בספטמבר 1946 הגיע תורם לעלות, ואריה התחיל לכתוב את היומן.
המסע לארץ ישראל
לצד עוד 400 איש, עלו אריה ופאולה לאנייה קטנה, והתחילו לשוט לארץ ישראל. אלא שאז פרצה סערה והאנייה עלתה על שרטון. סירות דייגים חיו להם כדי להעביר אותם לאי קרוב, ואריה חזר מהר לאנייה שטבעה, כדי להציל את התמונות שלו, את היומן ואת התפילין. שאר הציוד אבד. ביום שלמחרת נאלצו מאות המעפילים להצטרף לאניית פחם שעליה היו כבר 3,800 מעפילים. "הצלחנו לצאת לים התיכון אלא שאז שוב פרצה סערה והמים התחילו לחדור", הוא מספר, "עשינו שרשרת דליים על הסולמות וניסינו להוציא את המים, וככה המשכנו עד שהאנגלים גילו אותנו והובילו אותנו לחיפה. בהכשרה של "השומר הצעיר" לימדו אותנו איך להיאבק באנגלים, אבל קיבלנו פקודה לא לעשות את זה. הם רצו לקחת אותנו למחנה מעצר בקפריסין, וכשסירבנו הם ירו למוות בשני מעפילים. אז קיבלנו הוראה לשבות רעב".
שביתת הרעב ארכה כשלושה ימים. "בשבת אסור לצום, וכשהפסקנו את השביתה האנגלים ניסו להוריד אותנו בכוח לאנייה שלהם. פרצה מלחמה ביננו לבינם – לנו היו קופסאות שימורים עם חור וסמרטוטים שזרקנו עליהם. בתגובה הם ירו עלינו והתיזו גז מדמיע". למעפילים לא נשארה ברירה, והם הועברו לאנייה האנגלית שלקחה אותם לקפריסין, שם שהו במשך עשרה חודשים. בכל הזמן הזה הצליח אריה בזכות התושייה שלו להחביא את היומן בתוך נעליו, וכך הצליח לשמור עליו גם במהלך החיפושים הקפדניים.
למזלם, בקפריסין גילתה פאולה שהיא בהריון, מה שקיצר את משך שהייתם במחנה. בספטמבר 1947 הם הגיעו למחנה בעתלית, וכשבועיים לאחר מכן הפכו להורים לביתם הראשונה מירה'לה. לבסוף עברו השניים לפתח תקווה והתמקמו שם, תחילה בבית אריזה של פרדס, ובהמשך בדירת שיכון משלהם, אך כעבור פחות משנה פרצה מלחמת העצמאות, ואריה גויס לפלמ"ח: "לא ראיתי רובה כל החיים. פתאום נתנו לי נשק ושלחו אותי למחנה 80. למזלי פגשתי שם חבר'ה מקיבוצים שהשתלבתי ביניהם, התחלנו לאהוב אחד את השני ולעזור". אריה השתתף בקרב בירושלים עם הגדוד השישי, ולאחר שהתפרק עבר לחטיבה 7 של חיל השריון. הוא הקפיד לשרת במילואים כל שנה, עד גיל 55.
"מישהו אחר היה כבר מרים ידיים"
כל היום, אריה מתגורר בדיור מוגן בהוד השרון. יש לו שלוש בנות מוצלחות, שמונה נכדים ("עוד יותר מוצלחים", הוא אומר) ו-14 נינים. כשיצא לפנסיה לפני שלושים שנה אחרי שעבד כל השנים ב"סולל בונה", החל להתנדב עם אשתו במקומות שונים. כשפאולה חלתה, נאלצו השניים לקחת הפוגה מההתנדבות, ואריה טיפל בה במסירות עד שהלכה לעולמה בשנת 1997.
לאחר מותה, כשהרגיש אריה בודד, הציעה בתו שיחזור להתנדב, והרעיון מצא חן בעיניו והוא התחיל להתנדב בקופת החולים מכבי, שבה עובדת אשתו של אחד מנכדיו, איריס שרון, שמחוברת לאריה ממש כאילו הייתה נכדתו הביולוגית. כשאני שואלת אותו מה גורם לו להתנדב בגילו, הוא לא מבין בכלל את השאלה: "יש לי תעסוקה ליום בשבוע. כולם מקבלים אותי יפה. אפילו החברים מהדיור המוגן מקנאים בי שאני יכול לעבוד בחברת אנשים צעירים".
"מאוד אוהבים אותו מסביב, מעריכים את מה שהוא עושה", מספרת איריס, "מרגש אותם לראות שאדם בגילו לא מוותר למרות שקשה לו. מישהו אחר במצבו היה מרים ידיים ולא זז, אבל זה מה שמחזיק אותו. זה כל כך יפה לראות איך הוא עדיין מרגיש צעיר וחי, ואפילו מחזר אחרי נשים ומפלרטט".
אריה הפך לחלק בלתי נפרד מהצוות במכבי, ומסייע במסירות מלאה בהכנת ערכות לבדיקות. הוא לא מעז לפספס אף פעם, לא בגשם ולא בחמסין, ובשנה שעברה אפילו קיבל תעודת הצטיינות על פועלו. "כיף לי וחשוב שהוא ממשיך לבוא ולעשות", ממשיכה איריס, "כשהוא מגיע אלינו וכולם מוקירים לו תודה ומעריכים אותו זה פשוט נותן חיים. אף אחד לא מאמין שהוא בן 93. מיותר לציין שגם לי כיף כי ככה יוצא לנו להתראות באופן קבוע".
"הוא מגיע באנרגיות מדהימות, תמיד מחייך, סבלני ומעורר השראה בדרך שבה הוא בוחר לחיות את חייו", אומרת טלי טולמן, מנהלת מכבי שירותי בריאות במרחב הוד השרון, "אריה תרם למדינת ישראל כל חייו, השתתף במלחמות ישראל, בנה את הארץ וגם עכשיו, בשלב בו אנשים בגילו מעדיפים את המנוחה והשקט, הוא ממשיך לתרום ולעשות במרץ ובאהבה. מדובר במתנדב נדיר שכולנו מרגישים זכות עצומה לעבוד במחיצתו".
"אני מאוד מתרגש ומאוד גאה במשפחה שהקמתי, רק בשבילם אני חי", מסכם אריה. "בפסח עשינו תמונות עם הנינים והנכדים, ואני אפילו לא מראה אותן, כי אני מפחד מעין הרע. אם האמנתי שזה יקרה? לא האמנתי. אבל גם לא היה זמן לחשוב, חיינו מהיד אל הפה, חיפשנו רק מאיפה לקחת לחם. יש לי הרגשה שתרמתי משהו קטן להקמת המדינה. הבנות והנכדים שלי היו בצבא, כולם בתפקידים משמעותיים, ולראות את הנין שלי מתגייס והולך בדרך שלי כשהוא תורם למדינה, זה מאוד מרגש".
אני שואלת אותו מה הוא מאחל לעצמו ולמדינה לרגל חגיגות ה-70. "לעצמי אני מאחל שאוכל לראות את הנכדים והנינים ולזכור את השם של כל אחד", הוא צוחק, "למדינה אני מאחלת שנחזור להיות כמו לפני חמישים שנה. זה נשמע קצת מוזר, אבל יש הרבה יתרונות בחיים הפשוטים שהיו ובתמימות שאני מרגיש שחסרה בימינו. יחד עם כל ההתקדמות, כדאי לא לשכוח את השורשים ואת הערכים שהיו בהתחלה".