פורים כבר כאן וכולם מדברים על התחפושת הכי מוצלחת לחג, אבל יש כאלו שבשבילם להתחפש זה שגרה, שלא לומר דרך חיים. גם אם פגשתם את רותם, אחיה וניצן פעם ברחוב, יש סיכוי טוב שאתם אפילו לא יודעים, כי יכול מאוד להיות שהם בדיוק היו מחופשים לפינוקיו, לבובה, או להודי מעופף. שלושתם עובדים בתור פסלים חיים, ואם אתם חושבים שקיבלתם תגובות מרגשות לתחפושת שלכם – חכו שתשמעו את הסיפורים שלהם מהיומיום, וגם את שלל התובנות.
אם תפגשו את רותם דר, 29, מנהלת מרכז יזמות וחדשנות לבני נוער בתל אביב, לא תעלו על דעתכם שמדובר במישהי שבכל רגע נתון עשויה להתחפש, לצבוע את פניה ופשוט לצאת לרחוב. "כשהייתי במכינה הקדם צבאית, קיבלנו משימה להרוויח עשרה שקלים ברחוב. החלטנו להתחפש לפסלים חיים, והתגובות היו מטורפות – הרווחנו 120 שקל בעשרים דקות. זו הייתה הצלחה מסחררת וגם חוויה משעשעת, והחלטתי שאני חייבת לקחת את העניין הזה ברצינות", צוחקת רותם. "אז לקחתי מהארון של סבתא שלי כל מיני פריטים, והרכבנו מהם דמויות עתיקות, משנות העשרים".
בהתחלה היא התביישה שיכירו אותה והייתה מגלמת רק דמויות עם משקפי שמש, אבל מהר מאוד התחילה להרגיש בנוח להיחשף. "אנשים נקרעים מצחוק, ויש אינטראקציה הזויה", היא מספרת, לפעמים הם חושבים שאני לא שומעת או לא שמים לב שאני שם ואומרים דברים בלי כוונה, למשל 'זו יותר יפה מההיא' או 'היא בטח על סמים'. זה מצחיק אבל אני לא יכולה לענות או להראות תגובה", היא מספרת.
גם כשרותם נסעה לטייל בארה"ב היא המשיכה לגלם פסלים חיים, וכך מימנה חלק מהטיול. היא אפילו נעצרה פעם, כי לא ידעה שבארה"ב לא חוקי לעבוד ברחוב בלי תעודה. "זו לגמרי אמנות של קריאת הקהל שמולך, יצירת אינטראקציה. אמנם יש לך מסכה על הפנים, אבל זה מסיר מסכות במובן הנפשי, לדעתי זה המפגש הכי אותנטי שאפשר להשיג עם אנשים זרים. למדתי מזה להיות סבלנית ולקחת בהומור ובקלות הרבה דברים בחיים, וכמובן גם לבחון הגבולות של עצמי".
המטרה היא לגרום לאנשים לשמוח
"אני אישה נורמלית עם עבודה טובה ותואר שני, ועדיין, התחושה של לעצור הכל ולהתכנס במחשבות או לשבור שגרה לסתם אדם שעכשיו נמצא במירוץ המטורף של החיים זו תחושה של שליחות, של נתינה ללא תמורה, אתה לא יודע כמה תרוויח אז אתה לא יכול לעשות את זה רק בשביל כסף".
ואכן, מתברר שאמנות הרחוב הזו היא לא פחות מתרומה לקהילה. לכל הפסלים החיים שהתראיינו לכתבה הייתה נקודה משותפת – כולם חווים את העבודה הזו כעצירה חיובית, אפילו מדיטטיבית, בחיים, רצון לשבור שיגרה ולהעלות לאנשים חיוך על הפנים.
עבור אחיה זלייט, 38, לגלם פסלים זו גם התעסוקה העיקרית. "לפני עשר שנים, כשהייתי סטודנט לעיצוב תעשייתי, פשוט החלטתי לצאת מחופש למדרחוב של שוק הכרמל", הוא נזכר 38, שעובד גם עם נכי צה"ל. "בתקופה ההיא התחום של פסלים חיים לא היה נפוץ בכלל בארץ, וזה התחבר לי מאוד עם לימודי העיצוב – הכנתי תחפושות מחומרים מיוחדים, חיתוכים באלומיניום למשל. התחלתי ליצור הרבה דמויות ולשחק אותן, ולאט-לאט הגיעו הצעות משחקנים ותיקים יותר, ממפיקים ומאנשים שרצו להזמין אותי לאירועים".
לדברי אחיה, העבודה הזו גילתה לו את האתגר של להתבונן ולנתח התנהגות של אנשים. זה נתן לו פרספקטיבה מיוחדת על החיים, והביא אותו גם ללמוד גם ליצנות מקצועית, לאחר שראה את הקשר הישיר בין ליצנות לפסלים חיים, שני תחומים שהמטרה שלהם היא לגרום לאחר שמחה.
"התגובה הכי מצחיקה שקיבלתי הייתה לדמות הראשונה ששיחקתי, של הודי מעופף – היה מישהו שחשב שאני מכושף, ועמד וקרא עליי תהילים", הוא צוחק, אבל מוסיף: "באופן כללי בארץ ממש מפרגנים היום לאמנות הזאת. אנשים שמים כסף, כשעשיתי את זה בספרד בקושי קיבלתי כסף".
"לא היה אכפת לי שמאה איש צופים בי, פשוט עזבתי הכל"
ניצן רנגיני בוצר ובעלה, שמתגוררים ברמת גן וחובקים ילדה קטנה, הם זוג שחקנים. "לתחום הפסלים החיים הגעתי במקרה דרך בעלי", מספרת ניצן, "כשטיילנו באירופה וראיתי פסלים חיים לא הבנתי איך הם מסוגלים, אבל הוא שכנע אותי שגם אני יכולה, והלכתי על זה. הדמות הראשונה שגילמתי הייתה בפסטיבל פסלים חיים ברחובות, וזו הייתה הצלחה גדולה, ואחריה הזמינו אותנו לכל מיני אירועים ופסטיבלים".
החוויות של ניצן בעבודה הזו הן חיוביות לדבריה, והייתה לה גם אחת מצחיקה: "כשעשיתי את הדמות של פינוקיו, בעלי הביא את הבת שלנו לצפות בי, והיא בכתה בהיסטריה ונבהלה. לא היה אכפת לי שמאה איש צופים בי באותו רגע, ופשוט עזבתי הכל וחיבקתי אותה, הסברתי לה שזו אני והאף זו מדבקה. היום היא כבר מכירה את זה", היא צוחקת.
"זו חוויה מאוד חשופה מול הקהל, וגיליתי שיש לי הרבה יותר סבלנות ממה שחשבתי", ניצן מגלה. "מה שמיוחד בזה, הוא שאת יכולה במסגרת העבודה לעצור ולשקוע במחשבות. אם עולות מחשבות לא נעימות בזמן שאני משחקת, אני חייבת להתעמת וליישר אותן – אני לא יכולה לברוח להסחת דעת, וזה כמו מדיטציה עבורי. זה מרחב שביומיום אנחנו לא רגילים לתת לעצמנו, אבל יותר מהכל, זה לעשות טוב לעוברי אורח".
