"אני רוצה שאנשים, גם אם הם איבדו את היקר להם מכל, יקומו ויחיו"

"לפעמים, בצחוק, היינו מדברים על מי מאיתנו יילך קודם. ותמיד חיים היה אומר לי – אסתי, את יודעת איך זה, בנאדם הולך, שנה-שנתיים עצובים, ואז כולם שוכחים אותו. ואני תמיד הייתי אומרת לו – אל תדאג, אתה עוד תקבור את כולנו, אף אחד לא ישכח אותך", מספרת אסתי צרויה רומשקנו, רגע לפני שהיא מתחילה לגולל את הסיפור המיוחד שמאחורי האלבום "חיים שלי", שהוציאה השבוע לזכר בעלה שנפטר מסרטן.

אסתי וחיים הכירו כשהייתה בת 16, והוא היה חייל. "הוא היה החבר הראשון שלי", היא נזכרת עם חיוך, "רקדתי בלהקת מחול עם בנות הדודות שלו, באותו מקום שבו הוא שיחק כדורסל. הוא שאל אותן עליי, הן הפגישו בינינו, והתחלנו לצאת".

"חיים ואני גדלנו יחד, גידלנו אחד את השני, לא רק במובן של הגיל", היא אומרת, "הייתה לנו זוגיות באמת מיוחדת. השלמנו אחד את השני, כמו אח ואחות, כמו חבר וחברה, כמו בעל ואישה. ידענו להגיע אחד אל השני, והוא תמיד עשה מעל המצופה. אני הייתי הנסיכה של חיים". וכך, אחרי 5 שנים השניים התחתנו, והחלו ללכת יחד בדרך של 33 שנים, שבהן נולדו להם בביתם שבעפולה שלושת ילדיהם: אביב, שיר ומאי.

לפני שנתיים הדרך שלהם לקחה תפנית נוראית. "באותו פסח חיים הרגיש לא טוב ולא היה לו תאבון", מספרת אסתי, "היינו בטוחים שזו פשוט תופעת לוואי של כדור סכרת שהוא לקח, אבל כשראיתי שאין לו כוח ושהוא דועך ומאבד את שמחת החיים שלו, התקשרתי לרופא המשפחה".

בניגוד למצופה, הוא שלח אותם  לבדיקת אולטרסאונד, ולאחר כמה ימים התגלה הגרוע מכל – לחיים יש גידול סרטני. "באותו לילה לא ישנו", היא מספרת, "דיברנו בלי סוף, והכל היה כל כך מבולבל, הרגשנו כאילו התקרה של הבית נפלה עלינו והכל מלא באבק, ככה שאנחנו לא יכולים לראות כלום. החלטנו שלא משנה מה, אנחנו לא נוותר. אנחנו הולכים להילחם, מלחמה שעוד לא הייתה כמוה. אמרתי לו – אנחנו הולכים לצאת מזה ולעמוד על במות, לתת כוח לאנשים, להראות להם איך מלמטה עולים למעלה, אנחנו נרפא עוד אנשים. אפילו לא ידעתי אז שאני טווה לעצמי איזשהו עתיד".

"קברתי חלק ממני, חלק מהגוף שלי"

ביום שלמחרת הגילוי הקשה, חיים התאשפז בבית החולים. הרופאים לא ידעו איפה בדיוק נמצא הגידול, ואמרו לאסתי וחיים להתכונן למאבק ארוך וקשה. אבל תוך זמן קצר, קצר מדי, הסתבר שמדובר בסרטן אלים בדרכי המרה, שאין לו תרופה. מתום כמה שבועות, המערכות בגופו החלו לקרוס בזו אחר זו, והמשפחה נקראה להיפרד מחיים בבית החולים.

"כשחיים נפטר בעצם קברתי חלק ממני, חלק מהגוף שלי, ובאותו יום הבטחתי לו בבית החולים – אותך אף אחד לא ישכח. ידעתי שאני צריכה לעשות משהו כדי שלא ישכחו אותו. התחלתי לחשוב איך לעשות את זה, ואני כותבת סיפורים קצרים כבר שנים, אז עלה לי הרעיון לכתוב לו שיר".

היא החליטה לפנות לפזמונאי נועם חורב, שהיה שכן שלה בילדותה, ולאחר שהסכים לעזור לה, היא החליטה ללכת לסדנה שהנחה חורב בבית המוזיקה "מוזה" ברמת ישי, ומשם המשיכה לסדנה נוספת שהנחתה דנה ברגר. "רציתי להבין איך כותבים שיר, ועם הזמן התמקצעתי ואספתי שירים – שירים של געגוע, שהם לא רק שלי, שירים שכתבתי על החיים שלי, אבל שכל אחד ששומע אותם יכול להתחבר אליהם". שם נולד הרעיון שלה לאסוף 6 שירים ולהפוך אותם לפרויקט: "לא רציתי שיר אחד שאני אשיר ביום הזיכרון על הקבר של החיים. רציתי שהשירים האלו יחיו את חיים, ויתנו חיים לא רק לי, אלא אולי גם יעזרו לאנשים אחרים להתמודד".

בין אסתי לבין ברגר נרקם באותה סדנה חיבור מיוחד, והיא החליטה לבקש ממנה את אחד מהשירים שכתבה. "היא אישה שיש לה לב כל כך כך גדול, שאני לא יודעת איך היא מצליחה להכניס אותו בגוף שלה", אומרת אסתי, ואכן, אחרי שסיפרה לה את הסיפור שלה, הסכימה ברגר לבצע את השיר "מגנטים", השיר הראשון שיצא מהאלבום של אסתי, ביום ראשון האחרון.

כדי לממן את האלבום, גייסה אסתי בקמפיין מימון המונים חמישים אלף ש"ח, ואת האלבום כולו הלחין והפיק היוצר עמרי קסטן, שגם סייע לה לכל אורך הדרך גם בהקמה וניהול קמפיין המימון. "הוא עזר לי בהכל", היא מספרת. "פגשתי אנשים כאלו לאורך כל הדרך, שליוו אותי ונתנו לי אהבת חינם אמיתית. נכנסתי לפרויקט הזה עם סנדלים, לא עם נעלי הליכה, ובכל מקום שהלכתי אליו, אנשים ראו את זה, והזיזו מהדרך שלי את האבנים הקשות, כדי לעזור לי".

"אני רוצה שאנשים שאיבדו את היקר להם מכל יקומו ויחיו"

את האלבום אסתי לא מוכרת, ומדי חודש יופץ שיר נוסף מתוכו ליוטיוב, לספוטיפיי, לאייטיונז ולאפל מיוזיק, עד שיופצו כל 6 השירים – האחרון שבהם שיר בונוס שהלחין החצוצרן של הדג נחש, מתן גוב ארי.

האלבום למעשה נועד לא רק כדי לשמר את רוחו של חיים, אלא גם כדי לעודד את הרוח שלה – ושל כל מי שחווה את מה שהיא חוותה. לדבריה, היא רוצה לתת כוח ואוויר לאנשים מתוך המקום של הכאב האישי שלה. "אני רוצה שאנשים, גם אם הם איבדו את היקר להם מכל, יקומו ויחיו", היא אומרת, "אני משלחת את האלבום הזה, שהוא בעצם אלבום עידוד, לכל מי שצריך אותו. זה כואב וקשה להתמודד, אבל יש עוד אנשים מסביב שצריך לאסוף אותם – אימא את הילדים שלה, אח את ההורים שלו. אני רוצה שלא ישקעו, שמתוך המקום של הכאב יצמחו".

כזה בדיוק הוא השיר "5 דקות", למשל: "אם רק הייתי חוזר לחמש דקות, לא יותר, הייתי שותקת, לא מבזבזת, ורק מחבקת אותך", כותבת בו אסתי. "יום אחד הלכתי לבית העלמין ואמרתי לעצמי – מה היה אם היו לי רק עוד 5 דקות עם חיים", היא מספרת, אולי יש דברים שלא אמרתי, למשל עוד פעם אחת להגיד 'אני אוהבת אותך', כי ה-5 דקות האלו לא יחזרו אף פעם, והרי מי לא רוצה עוד 5 דקות? אפילו לא עם מישהו שנפטר, פשוט עם מישהו שטס לחו"ל, מישהו שהוא אוהב. ואולי אחרי השיר הזה, מחר כשהוא ייראה אותו, הוא כן יגיד לו".

וכך, בלי לשים לב, היא הגשימה את מה שהבטיחה ביחד עם חיים באותו לילה אחרון בבית. "אני אפילו לא יודעת אם באמת התכוונתי לזה אז, כשאמרתי לחיים שעוד נעמוד ביחד על במות וניתן כוח לאנשים, אבל הגשמתי את זה, גם אם הוא לא פה כדי לראות את זה, ואני נשארתי לבד לעלות על הבמות ולהראות לאנשים שגם אחרי שאתה חוטף, אפשר להתמודד".

"פתאום הבנתי שהוא השאיר לנו צוואה - תבחרו נכון"

אסתי מסבירה שאת הכוח היא שואבת מתוך ההיסטוריה האישית שלה. "לפני 28 שנים איבדתי את אחי, ובהתחלה הבית שלי הפך לבית עצוב שלא כיף להיכנס אליו", היא מספרת, "כשחיים נפטר, לא רציתי שהבית שלי יהיה עצוב. לבכות זה לא דבר רע, אבל אנחנו לא מקדשים את האבל. יש לאנשים בראש תבנית מסוימת של איך אישה צריכה להיות באבל. מצפים ממך להיות שבורה, ואם את לא בתבנית הזאת, מיד מנסים לנתח אותך, להגיד שאת ככה ולא אחרת, או שאת בטח עוד תתמוטטי, אבל אני לא כזאת. מישהו אמר לי פעם כשסיפרתי על חיים שאני כל הזמן מחייכת. אבל מה אני יכולה לעשות? מה שקרה הוא גזירה שנכפתה עליי, לא תכננתי אותה, אז אין לי מה לעשות, אני צריכה לקחת את זה ולהתמודד".

"כל הרופאים תמיד אהבו להיכנס לחדר שלנו בבית החולים, גם כי חיים היה כזה מצחיק, אבל גם כי תמיד שמענו מוזיקה", היא מספרת, "ואחד השירים שחיים שמע בלי סוף היה 'לבחור נכון' של אמיר דדון. בזמנו מאוד אהבתי את זה, כי אמרתי לעצמי שזה שיר שבאמת יעזור לו לבחור נכון ולהילחם. אבל אז, אחרי שהוא נפטר, שמעתי את השיר ופתאום הבנתי שזה בעצם היה שיר בשבילי. פתאום הבנתי מתוך השיר שהוא בעצם השאיר לנו צוואה – תבחרו נכון, תלכו בדרך נכונה, וככה בדיוק אני מרגישה. וממרחק הזמן, אני מבינה שבלי לדעת הדרך כבר נסללה, ועכשיו אני הולכת בה. כל עוד נשמתי באפי, אני אעזור לכל מי שאני יכולה, ואולי זה הייעוד שלי. לא חשבתי שאני אגיע עם האלבום הזה עד הלום, אבל הגעתי, אז כנראה שזה היה צריך לקרות".