בשבוע שעבר נחתה בישראל ליסה מיארה לביקור לרגל יום ההולדת של בנה הבכור, וכך אני זוכה לתפוס אותה לשיחה על החיים המרתקים שלה. כמה ימים מאוחר יותר היא כבר תהיה הרחק מכאן, בדרכה לכורדיסטאן, שבה היא מטפלת בשנים האחרונות בילדים שנחלצו מזרועות דאעש ומסוריה, במרכז טיפולי מיוחד שהקימה השנה בסמוך למחנה הפליטים שרייה.
במידה רבה, החוויות של אותו בן הן אלו שהובילו אותה למקום שבו היא נמצאת היום. לאחר שמיארה (56) עלתה לארץ מאנגליה, נולדו לה בישראל שלושה ילדים. בשנת 98' היא פגשה לראשונה את הפוסט טראומה פנים מול פנים, כשהבכור שבהם, אז חייל, היה מעורב במתקפת רעולי פנים בצומת איו"ש. כמה שנים מאוחר יותר, בבית הקפה מומנט שאותו ניהל אז, הוא חווה פיגוע נוסף. המפגש השני של מיארה עם הפוסט טראומה הביא אותה לפתוח את עמותת Springs of hope כדי לטפל בנפגעי פעולות איבה.
"הפעילות שלי בעמותה הובילה אליי גורמים מחו"ל שמסייעים בעצמם לנפגעי פעולות איבה ברמה הבינלאומית", מספרת מיארה, "בעקבות הפניות שלהם השתתפתי ב-2015 בביקור קבוצתי בכפרים היזידיים הכבושים בצפון עיראק, שהאו"ם הכריז עליהם כסובלים מרצח עם. הגענו לשם כשנה אחרי הכיבוש האלים שביצע דאעש בכורדיסטאן. זו הייתה חוויה מכוננת ששינתה את כל מה שידעתי על סבל עד אותו יום".
אפילו הניסיון הרב של מיארה בליווי נפגעי פעולות טרור לא הכין אותה למה שראתה באותו ביקור. "החוויות שהיזידים עברו הזכירו לי את אלו של היהודים במחנות ההשמדה", היא מספרת, "דאעש ריכזו את כל התושבים באולמות, הפשיטו אותם ושדדו את רכושם. את הגברים לקחו לבורות וירו בהם, את הנשים הפכו לשפחות מין או מכרו אותן ואת הילדים מגיל שלוש ומעלה הפכו לחיילים. ביום האחרון שלנו שם הגענו למחנה הפליטים שרייה, שבו מתגוררים 24 אלף יזידים שהצליחו להימלט ולהיחלץ מזרועות דאעש. במפגש הקצר הספקתי ליצור קשר עם אחד התושבים היזידים שעסק בפעילות חילוץ והצלה של נשים משורות דאעש".
"לתת להם הרגשה של משפחה"
כשחזרה לישראל לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה על מחנה הפליטים, שכמו היהודים חווים לתחושתה ניסיון אחר ניסיון להשמיד אותם. היא החליטה לסייע להם, ובעזרת הדרכון האנגלי שלה, היא חזרה למחנה. היא הסתובבה בין האנשים, ישבה איתם באוהלים והקשיבה לסיפורים שלהם, העניקה להם חום אנושי וסייעה להם במציאת בגדים חדשים, הכנת אוכל ועוד. "אין לי רקע מקצועי או טיפולי", היא מסבירה, "אבל הניסיון הרב שלי בטיפול בנפגעי פעולות איבה וההבנה העמוקה שלי את השפעות הפוסט טראומה אפשרו לי להתחבר לאנשים במחנה ולתת להם הרגשה של משפחה".
לאחר שמצאה את עצמה חוזרת למחנה שוב ושוב, החליטה לשכור בית ליד המחנה ולהקים בו מרכז טיפולי, והמוקד של עמותת Springs of hope עבר לשם איתה. תחילה העניק המרכז סיוע לנשים בלבד, אך לפני כשנה קיבלה שטח מהממשל, ובו נבנה בשנה האחרונה מרכז טיפולי לילדים, שמתפרש על פני שלושה מבנים שכוללים מטבחים, חדרי טיפול פסיכולוגי ורפואי, כיתות למוזיקה, אמנות, אנגלית, מחשבים ומשחקים, מגרשי כדורגל וכדורסל, חצרות, גינות ועוד. במרכז החדש מיארה וצוות של 14 יזידים מטפלים בכל יום בהתנדבות כל במאתיים ילדים שניצלו מזרועות דאעש, לאחר שהצליחו לברוח, נמכרו או נחלצו בדרכים אחרות.
לדבריה, הילדים מגיעים אליה במצב קשה מאוד. "הם בהלם, חלקם היסטריים, מפוחדים ברמות שאי אפשר לתאר, רזים כמו הילדים מהצילומים ביד ושם, עור ועצמות", היא מספרת, "העיניים שלהם חלולות. הם שרדו, אבל בפנים אין חיים של בן אדם, זה כאילו הם לא שם. כשהם מגיעים אלינו הם לא מדברים כורדית, ולא מבינים לאן הם הגיעו, חלקם צועקים מתפרצים, וצריך ללוות אותם מאוד בעדינות. פוסט טראומה הוא מצב נפשי שאנשים חווים בצורות שונות. הילדים מגיעים למחנה ולמרכז אחרי שכל החיים שלהם נעלמו יום אחד באלימות קשה, וחלקם היו עדים לרצח נוראי של בני המשפחות והכפרים שלהם. כל רכושם והתנאים החקלאיים שבהם היו מורגלים נכחדו והם מגיעים למחנה שכל מה שיש בו זה אוהלים ומזרנים דקים. הם מגיעים למחנה אחרי שברחו מהתופת, המומים וכואבים, חלקם פצועים. השנים שבהן הם חיו תחת האיום של דאעש מחק את מי שהם היו, והביא אותם לעשות פעולות איומות כדי לשרוד. הפחד בעיניים שלהם לא עוזב אותם הרבה זמן, מדובר בילדים שנלחמו בכמה מלחמות, והם מדברים כמו אנשים בני שבעים. החוויות והסיפור של כל אחד מהם שונה, אבל לכולם חסרים בית ואהבה, וזה הדבר הראשון שחשוב לתת להם".
"צריך להראות לילדים האלו את העולם בצורה אמיתית"
במרכז מנסים להראות לילדים עולם אחר מזה שהכירו עד עכשיו. "חשוב לנו להרחיב כמה שיותר את האופקים שלהם", אומרת מיארה, "אנחנו רוצים להעניק להם חוויות חיוביות, חלומות, שלווה. לנסות לתת להם עוד קצת ממה שנשאר מהילדות שלהם. חלקם עוד ילדים קטנים, למרות מה שהם עברו".
לאחר מכן, מגיע השלב הטיפולי. "חשוב לנו לאפשר להם להתמודד עם הדברים שהם חוו בשבי ובזמן הבריחה, הפרידה מהמשפחה, הבדידות והמראות הקשים", היא מסבירה, "קודם כל אני מארחת אותם, מדברת איתם, מאכילה אותם ומשיגה להם ביגוד. הדבר שהכי חשוב להם זה להוריד את הבגדים השחורים של דאעש. לאחר מכן, לכל ילד יש תכנית אחרת. לא כולם מיד רוצים או יכולים לדבר על מה שהם עברו. לרובם יש פוסט טראומה, ואצל כל אחד זה מתבטא באופן שונה. הצוות מתאים לכל ילד תכנית משלו, שכוללת טיפול פסיכולוגי, לימודים, משחקים, אמנות, ויש גם עובדת סוציאלית שמלווה ומסייעת להם בצרכים נוספים שעולים כמו ביגוד, ניסיון לאתר קרובים ואפילו הרשמה ללימודים. הם מקבלים גם טיפול רפואי, כי חלקם מגיעים עם בעיות פיזיות. מלבד כל אלו, כמובן מאכילים אותם, מלמדים אותם את השפה הכורדית ואת המנהגים היזידיים, מכירים להם חברים ועובדים איתם על אינטראקציות חברתיות של ילדים בגילם".
לדבריה, העבודה הכי מאתגרת נדרשת מתרחשת דווקא מחוץ לכותלי המרכז. "פעם בשבוע אנחנו מוציאים את הילדים לטיול באזור, לגן החיות למשל", היא מספרת, "בטיולים הם נוגעים בפחדים, מתעוררים טריגרים שמאפשרים לנו לראות איפה הם עומדים באמת ביחס לטראומה שהם חוו. לכל ילד יש התמודדות וטריגרים משלו, שמגיעים בלי הודעה מוקדמת. ילדה אחת פעם ראתה מסגד מרחוק והתחילה לצרוח שאנחנו מחזירים אותם לדאעש. ילדה אחרת פגשה במחנה מישהו שסיפר לה שהוא ראה איך הרגו את המשפחה שלה, והיא התעלפה ומאז לא מדברת, רק בוכה. היה לנו ילד מדהים ששנתיים היה ליצן, ופתאום אחרי שנתיים התפרק לגמרי, התחיל לבכות, לצעוק, להתכנס בעצמו, לא רצה לקום. אף פעם אי אפשר לצפות מה יעורר את הטריגר שלהם. הנסיעות האלו לא קלות, אבל חשובות ביותר".
"הילד אמר לנו שדאעש שלחו אותו להרוג אותנו"
המציאות שבה מיארה מבלה את כל זמנה בסביבת ילדים שהרגו אנשים כחלק מהשגרה אמנם מפחידה אותה, "אבל בדיוק בגלל זה חייבים לעזור להם", היא אומרת. "אי אפשר לתת לילד להמשיך להאמין שככה נכון להתנהג. הם ילדים שעברו שטיפת מוח איומה, אז צריך להראות להם את העולם בצורה אמיתית. לפעמים אנחנו מראים להם למשל מקומות אחרים בעולם, עם מוזיקה, שפה, ריקודים, מבנים, כדי לפתוח אותם לעולם. ילד אחד בן 17 אמר לנו שהוא הגיע למרכז כי דאעש שלחו אותו להרוג אותנו. זה מפחיד, אבל דיברנו עם השב"כ, שחקרו אותו לפני שהוא הגיע, ונעזרנו בהם כדי להבין איך להתנהג. השבוע ראיתי אותו, והייתה לו תספורת כורדית. זה מראה המון על הלך הרוח הנפשי שלו – לאט לאט הוא משתחרר מהאחיזה של דאעש על החיים שלו".
לדברי מיארה, כשהילדים לא נמצאים במרכז, הם יושבים במחנה הפליטים באפס מעשה. "אין להם סיוע מאף אחד, העולם רואה את מה שקורה שם ושותק", היא מתרעמת, "לפני שנה העיתונאי הנריקה צימרמן צילם במחנה סרט, וגם אחרי שהוא שודר עדיין לא קורה יותר מדי".
ובכל זאת, היא לא מפסיקה לתכנן ולחלום. בימים אלו היא בונה שני מרכזים רפואיים נוספים, וממשיכה לגייס כסף להרחבת הפעילות. "החלום שלי הוא שאמנים ישראלים ובינלאומיים יסייעו לנו להעלות את המודעות ולגייס כסף", היא אומרת, "אם נצליח לתת לילדים פעילות כל יום, זה יהיה נפלא. לראות ילדים שרק אתמול נלחמו ועברו דברים שאי אפשר לדמיין, משחקים כדורגל או קלאס וצוחקים כמו ילדים רגילים, זה אור גדול, בשבילי זה הכל".