"ידעתי שזה אמיתי, אבל לא האמנתי": הדוגמנית בת ה-22 נועם בוהדנה נולדה וגדלה כל חייה בשדרות. כמרבית האנשים בגילה בעיר, היא כבר לא מתרגשת מהתרעת צבא אדום. ככה זה כשמאחוריה כבר מאות התרעות לאורך השנים. אבל, אז הגיעה השבת ההיא והפחדים התגברו. "לפני לא פחדתי ונהייתה לי חרדה גדולה יותר", אמרה לכתב "ערב טוב עם גיא פינס" אסף גולן. "כשאני לא בבית ויש צבע אדום בשדרות יש לי חרדה. אני מרגישה שהלב שלי לא מתפקד".
"יום לפני מה שקרה חזרתי מהמלדיביים, 'נחיתה רכה'. שמעתי את הצבע אדום בשש וחצי בבוקר ואפילו לא קמתי", המשיכה. "אבא שלי צעק שיש צבע אדום, זה היה אחד אחרי השני. לא עברו כמה דקות והתחלנו לשמוע צעקות בערבית ויריות".
הסרטונים הגיעו לכל ישראל, ברשתות החברתיות ובשידור חי באולפני החדשות. בזמן שהטנדרים הלבנים משתוללים והרחובות מחוללים בידי מחבלי חמאס, נועם ומשפחתה שהו בממ"ד בביתם. "ראיתי סרטון של מחבלים על גג, חשבתי שזה חיילים. הם נראו כמו חיילים. ידעתי שזה אמיתי אבל לא האמנתי שזה באמת קורה. זה היה שתי דקות ממני, שדרות קטנה".
ומה עושים?
"אבא הכין אותנו, הוא אמר משפט שלא אשכח בחיים: 'אם קורה לנו משהו ומישהו נכנס, הוא יוצא ואנחנו נשארות'. הוא ימות ואנחנו נישאר. נשארנו בממ"ד עד ליום למחרת. לא אכלנו, לא שתינו, לא התקלחנו, לא דיברנו".
והתפניתם מהעיר רק ב-8 באוקטובר, יותר מ-24 שעות מאוחר יותר.
"יש לי תמונה בראש שבכל פעם שאני נזכרת בה הגוף שלי ברעידות, דם על הכביש, מכוניות הפוכות. זה הרגיש כאילו שאתה יוצא מסרט, אתה מריח ריח של מוות, ריח שרוף. היה מלא דם, לא רציתי לצאת".
רצית להישאר?
"לא רציתי להישאר אבל גם לא רציתי לנסוע. מאוד פחדתי, ואני יכולה להגיד שגם ביציאה משדרות, בצומת אשקלון, היו מחבלים. ראינו את כל הסיטואציה, נסענו ומשטרה חסמה את הכביש ואמרה לצאת מהרכבים. התחלנו לשמוע יריות, ואמרתי: 'לא מתתי בבית, אז אני הולכת למות עכשיו'. אני זוכרת שעצמתי לאחיות שלי את העיניים, שלא יראו את זה ושזה לא יהיה להם בזיכרון לי יש הכל בזיכרון".
כשהצליחו לצאת מהעיר הם עברו לביתה של דודתה של נועם, השחקנית והדוגמנית מירי בוהדנה. "חברה העירה אותי ואמרה שיש אזעקות בשדרות. ידעתי שיש להם ממ"ד אבל היא התקשרה שוב: 'יש מחבלים'. ראיתי בטלוויזיה את הטנדר הלבן, לא האמנתי", שחזרה מירי את הבוקר הקשה ההוא. "התקשרתי להורים שלי, ואני שומעת את אמא שלי בוכה ושהם שומעים יריות בעיר ושהיא לא יודעת איפה להתחבא. קיבלתי התקף חרדה מטורף והתפללתי שלא יקרה שום דבר".
בהמשך נועם ומשפחתה עברו עם הקהילה לשפיים, ולפני חודש חזרו לשדרות. נועם הרגישה שהיא חייבת אוויר לנשימה וטסה למיאמי כדי להתרחק. "הרגשתי שאני חייבת רגע לעצמי כי הייתי בדיכאון. הייתי בטיפולים פסיכולוגיים, אני יכולה להיות במיאמי, לשמוע סירנה ולחשוב שזה צבע אדום", אמרה.
איך הגבת כששהורים החליטו לחזור לעיר?
"בכעס. אני יותר חוששת להיות פה וזה הבית שלי, ואני לא אוהבת להיות פה כבר. אני מאוד מפחדת. אני חולמת הרבה חלומות שחוטפים אותי ומכניסים אותי למערה. אני קמה מזיעה ובחרדה. זה מטורף, אנשים חזרו לחיות. אחיות שלי בבית ספר ומשחררים אותן, אי אפשר באמת לחזור ללמוד ולחיות חיים נורמליים ככה".
כמה שכנים חזרו?
"נראה לי ש-90 אחוז. האזעקות עדיין בשוטף, לא נראה לי שהייתה רגיעה בשדרות מאז 7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הייתי בטוחה שזהו, נגמרה שדרות. שאנשים לא יחזרו לגור שם בחיים. גם אני אמרתי שלא אחזור לעיר הזו, אבל הנה אנחנו פה".
גם מירי הודתה כי המצב הביטחוני שטרם נפתר מתסכל ומכעיס. "לא רואים את הסוף, ואין איזושהי נקודת אור שאתה אומר שזה תיכף נגמר. חייב להיות פתרון לשקט ארוך טווח. לשקם את מה שנהרס שם, שהם יחיו את החיים שלהם, אנחנו את שלנו. אנחנו צריכים לגמור את חמאס סופית. אני מאמינה שיש שם תושבים שרוצים חיים שקטים. הם צריכים הנהגה אחרת", חתמה.