כבר קרוב לשנתיים ששופטת "מאסטר שף" מיכל אנסקי מתמודדת עם שיתוק על שם בל, הגורם לשיתוק בשרירי הפנים. אמש (רביעי), במהלך האודישנים של "מאסטר שף", סיפרה על הקשיים שהיא חווה עם 14 התפרים שיש לה בפה, בזמן שאנחנו לא ממש שמים לב לזה מבעד למסך.
"בפרקים של האודישנים אתם רואים אותי אחרי ניתוח שעשיתי לאיזשהו סיבוך על השיתוק על שם בל שנקרא סינקוניזיס", סיפרה אנסקי. "מעט מאוד יודעים על זה בארץ, זה ניתוח למי שזה נורא מפריע לו, לי היו תחושות לא נעימות וממש הגבלה בדיבור. הניתוח היה מוצלח מאוד, אבל לא היה לי זמן התאוששות - חזרתי ישר לאודישנים".
מי שצופה בתוכנית לא ממש רואה את הדרמה שעוברת על השופטת האהובה. "אני לא חושבת שגם החברים שלי מימני ומשמאלי ידעו על זה", הודתה אנסקי, "לא דיברתי על זה בכלל. הם ידעו שעברתי ניתוח בבוסטון, שהוא עבר בשלום ושחזרתי לעבוד. חשבתי שלחזור למציאות הקודמת שלי ייתן לאנשים כוח להתמודד עם דברים דומים וגם יגרום לי להבין שאני בריאה".
שופטת "מאסטר שף" הסבירה על הניתוח: "חתכו לי שני שרירים החוצה כי סינקוניזיס זו תופעה שבה העצבים מחברים בין השרירים, וכל הזמן הרגשתי תחושה של תפיסות מאוד גדולה. כשעשיתי תנועות מסוימות הפנים התנגדו אליהן, אפילו לא יכולתי לחייך. היה לי חשוב לעשות את הניתוח כדי להשיב לעצמי את החיוך".
כשנשאלה אם הייתה מעדיפה לשמור ולהסתיר אם זה לא היה כל כך בולט ענתה אנסקי: "המון הסתירו לפני, זו תופעה שכיחה מאוד. זה קורה להמון אנשים ואני יודעת כי כותבים לי המון ושואלים מה לעשות. זו התמודדות עם הכל כך נודע שהיא כל כך מפחידה - לי לא אמרו שחוש הטעם שלי יאבד או שיש סיכוי של 20 אחוז שזה לא עובר. אני חושבת שבגלל שהיה למחלה הזו "פרזנטורית" יש הרבה יותר מידע".
בתקופה האחרונה לא מעט מפורסמות ומשפיעניות מציגות את עצמן ברשתות החברתיות וכן גם על המסך בצורה מאוד אותנטיות, עם פצעי אקנה, ללא איפור ובמקרה הזה של אנסקי עם תסמונת שמראה את פניה חצי משותקות. "אני יודעת שגם היום יש אנשים בקדמת הבמה שמתמודדים עם דברים דומים", אמרה אנסקי. "אני רוצה להגיד שיש משהו נורא מחזק ומעצים בלשתף כי מקבלים המון ונותנים המון, זו חוכמה וסובלנות להגיד את הכאב שלך ולא רק לדבר על היופי וההדר".
ומה הייתה אומרת אנסקי למישהי שזה מגיע אליה משום מקום? "קודם כל את לא איך שאת נראית, את מישהי אחרת. וזה איזה מן שבר מאוד קשה כי נשים לאט לאט נפרדות מהנעורים והיופי ומגלות יופי אחר פנימי. אבל כשזה קורה בבת אחת התחושה היא של בושה ושל כאב, ואני מבינה את הצורך להתחבא ולהסתיר את הפנים. אבל לצאת החוצה, לקבל תמיכה ולשתף בכאב, עוזר לכל כך הרבה אנשים שעוברים חוויות דומות שהטוב שיוצא מזה הוא אבסולוטי. הייתי אומרת גם שאולי זה סימן להאט, לעצור ולהבין למה הפנים שותקו ולמה את לא יכולה לדבר כרגיל, לחייך, מה לא אמרת ומה משתק אותך מבפנים".
לסיום, נשאלה אם בכל בוקר היא בודקת מול הראי שהכל בסדר ענתה: "אני אשקר אם אגיד שלא. זו חוויה טראומתית וגם האספקט של הטיפול הנפשי, השיתוף והתמיכה נורא חשובים כי זו טראומה לכל דבר. זה להתעורר יום אחד בבוקר ולא להכיר את הפנים שלך וזה מפחיד. אני חוששת מזה, אבל זה לא מגדיר אותי אלא ההפך - אני מרגישה יותר בנוח בעור שלי. הדברים הטובים שקראו לי בעקבות הם אין סופיים".