בעולם מקביל חברי הנבחרת של "מאסטר שף" היו עסוקים בימים אלה בהנאה מהחשיפה על המסך ובצעדים הראשונים שלהם בעולם הפרסום. הצילומים שנערכו לפני פרוץ המלחמה לא יכלו לנבא את האסון הגדול שהגיע ב-7 באוקטובר, זה שפגש כמה מהם מקרוב במיוחד.

בזמן שכולנו מחכים לטעום את המאכלים שלהם, חברי הנבחרת החליטו להפתיע את צוותי היחידה המוסקת מד"א, בה עובד כבר 16 שנים המתמודד זיו שפירא, ולהוקיר להם תודה בדרך שרק הם יכולים - ארוחה חגיגית ומפוארת מעשה ידיהם.

האירוע שהתקיים במנת המסוקים גרם לזיו להחליף את סינר הבישולים בבגדי הפרמדיק, ולחזור לאותם רגעים מהמתקפה בשבת השחורה - שתפסה אותו בסוף המשמרת. בדיוק כשנמנם וחיכה למחליף - החלו האזעקות והוא נקרא למשימה. "בשמונה וחצי בבוקר כבר היינו באוויר, נחתנו בשטח ואספנו פצועים וטסנו לבתי החולים. המסה, העוצמה והקצב זה משהו שלא ראינו".

מתי הבנתם את גודל האירוע?
"כשנחתנו בפעם הראשונה בשטח, באירוע הראשון שהוזנקנו אליו באורים. הצוות הקרקעי אמר לנו: 'תטוסו מפה ותעלו מהר לאוויר, מסתובבות פה חוליות עם RPG ומכונות ירייה'. הבנו שהסיפור לא פשוט והאירוע הולך ומתדרדר. המשכנו לקבל פצועים וחומרת הפציעות גדלה. במהלך מהיר עברנו ממסוק אחד לשלושה מסוקים".

אתה יודע להגיד במספר כמה אנשים הצלת באותה השבת?
"אני הטסתי בשבת הנוראה הזאת 10 פצועים, שזה חמש גיחות. צריך לקחת בחשבון שאומנם זמן הטיסה אל בית החולים והטיפול בפצועים הוא מהיר, אבל צריך בין לבין לנחות ולתדלק, להתארגן ולהחליף ציוד. כל אירוע כזה לוקח שעה וחצי - שעתיים".

גם המתמודד ניסים זלייט, שמשרת בגדוד מילואים של יוצאי יחידות מיוחדות, הוקפץ בפרוץ המלחמה, וכבר שחצי שנה שאשתו והילדים מחכים לו בבית. בבוקר שבעה באוקטובר הוא קיבל שיחה מחבר מיישוב יתד בעוטף - והתייצב.

מאז הוא חי חיים כפולים. מצד אחד, מופיע על המסך בפריים טיים, ומצד שני - עמוק בשירות המילואים. מציאות שמייצרת תחושות מעורבות, קושי שמהול בהרבה אושר. "קשה לעשות את ההפרדה הזאת", מסבירים ניסים ומשתף. "אלו החיים שלנו במדינה הזאת, ושל העם הזה מיום היוולדו. אנחנו חיים שמחה לצד כאוסים זמניים. אני מקווה שזה יסתיים על הצד הטוב ביותר ושנצליח".

המתמודדת פושה צ'רנוב גרה ביישוב הקהילתי אבשלום שבמועצה האזורית אשכול. באותו בוקר נורא היא הסתגרה יחד עם בעלה בממ"ד וקיוותה שהמחבלים לא יגיעו לדלת ביתה. רק לאחר 24 שעות הם חולצו. "היינו כמו בבונקר", היא משתפת, "הגפתי את התריסים וישבנו בבית בתקווה שלא יקרה כלום".

על מה דיברת עם בעלך באותם רגעים?
"קיוויתי ובכיתי, הוא ניסה להרגיע אותי שלא יקרה כלום ולא יגיעו אלינו. למחרת השכנה דפקה בדלת וחשבתי שאלה הם ונורא נבהלתי, כשראיתי אותה חיבקתי כל כך – כי פתאום ראיתי בן אדם ולא את מה שחששתי ממנו".

את מרגישה שרגעי הפחד והחוסר וודאות נשארו איתך עד היום?
"כן, כל רעש קטן או אזעקה. אנחנו עד עכשיו שומעים אצלנו את היירוטים והיריות. זה מקפיץ, לא בטוח ומפחיד".