מפיקת האירועים אירית רחמים, אישה צבעונית ותקתקנית, מוכרת בעיקר מאירועי הענק עליהם היא מנצחת, יצאה באומץ לב לעולם, ושיתפה על ההתמכרות ממנה היא סבלה שנים - התמכרות לקניית בגדים. "אני רואה כמה זה הזיה", סיפרה אירית, "זה פשוט מטורף. אני כל בוקר באה ורואה את הסטנדים והקולבים ואני מבינה שזה לא נורמלי".
התמכרות לקניות או אוניומיה לפי אנשי המקצוע, היא הפרעה התנהגותית לכל דבר. קניה כפייתית היא תופעה שמוכרת יותר אצל נשים אבל לא רק הן סובלות ממנה. כשני אחוזים מהאוכלוסייה מפתחים אותה ויש עוד כשישה אחוזים שמוגדרים בקבוצת סיכון. אופי הקניות של האדם המכור הוא בעל אופי כפייתי, אימפולסיבי, הרסני ומתמשך.
בנקודה נמוכה בחייה, אירית הבינה שכמות הבגדים שהיא קונה היא לא הגיונית והיא הלכה למטפלת שתעזור לה לשחרר את האובססיה לשופינג. חלק מתהליך הריפוי שהיא הייתה צריכה לעבור זה להיפטר מכל הבגדים שצברה. אז היא שכרה מתחם בקניון בהרצליה ופתחה חנות יד שנייה עם רוב בגדיה.
בין כל בגדי מעצבים, נעלי עקב של כל המותגים ואופנת קוטור, אירית התיישבה ובלב פתוח דיברה על ההתמכרות שפוגשת עוד אנשים כמוה: "אני היום מתבוננת מהמקום שלי ורואה איך אנשים באים ומסתכלים על הכמות, ופשוט לא מאמינים. אני חושבת שהחנות הזאת מעידה על עצמה. זה פה כבר מספר חודשים והבגדים פשוט לא נגמרים. כשבהתחלה היו 2,500 פריטים, שמחתי שסיפרו לי שהגענו ל-1200. אבל אז פתאום ראיתי שיש עוד במאגר".
"בתור אישה מוכרת, עם עסקים ואמא לילדים, זה לא היה קל לדבר על זה. ההתמכרות שלי הייתה התמכרות לגמרי אובססיבית ובצורה לא מאוזנת. אומנם זה לא התמכרות לחומרים כימיים כמו אלכוהול או סמים, אבל זאת התמכרות לכל דבר".
רחמים בת ה-48 אומצה מברזיל כשהייתה בת שנה וחצי. ברטין ואורי, ההורים המאמצים, היה זוג ממוצע מחולון שלא החסירו ממנה כלום, הם הרעיפו עליה אהבה ומתנות. כך היא מספרת: "כילדה מאומצת היה לי הכל. לא היה חסר לי כלום. וכשאבא שלי הלך אחרי אמא שלי, לקחתי את זה מאוד קשה, הוא היה תמיד קונה לי מתנות".
כבר 31 שנים שהם אינם והיא משתפת שמאז לכתם, היא רק חיפשה משהו שימלא לה את החוסר באהבה ללא תנאים. "כל פעם שהרגשתי שמשהו חסר לי, הייתי ישר רצה לקנות לי מתנות, אבל לא משנה מה הייתי קונה לעצמי, הבנתי שמשפחה אי אפשר להחזיר".
ואחרי שהבינה שהיא לא מצליחה להתמודד לבד עם הבעיה, היא פנתה לטיפול "זה לא היה פשוט ללכת, כל הזמן אני בתפקיד האישה החזקה, עם הפאסון, הצבעונית, אחת שמרימה אירועים וצועקת באוזנייה, אבל זה לא תמיד ככה. ניסיתי לברוח מהמקום הקשה של לאבד את אבא ואמא, אבל אתה לא יכול להגיד שזה שייך ללפני 30 שנה, כי כל החיים אני מרגישה שאיבדתי משהו. כמה אני יכולה להוכיח שאני חזקה? זאת בריחה. אז זה בסדר שבורכתי במתנה לשמח אנשים, אבל בתוך עצמי שכחתי את הבעיות שלי".
עם תחילת הטיפול היא נכנסה לגמילה אינטנסיבית של 21 ימים רצופים. "בהתחלה כל הזמן אמרתי 'מה את לא מבינה, החיים שלי מטורפים, אני מרצה, יש לי בית ספר, יש לי אירועים'. אבל אז הבנתי שאני פשוט עובדת על עצמי, כי אני קונה מהכסף שאני מזיעה, במקום להשאיר לירה לבנה ליום שחור. ואז אמרתי לה שהחלטתי למכור הכל. היא הגיעה לבית שלי, ולא האמינה לכמות הסטנדים והקולבים".
"אפילו תהליך הקניה הפך למגעיל. אף פעם לא נהנתי מהחוויה, לא הייתי בשלווה של פשוט לראות ולמדוד. אני הייתי בחמש דקות נכנסת למקום ושנייה אחרי זה כבר לא שם. הייתי בורחת, מגיעה הביתה ולא פותחת כלום כי כעסתי על עצמי. הייתי עצובה, נשאבתי למקום רע".
כמה כסף היית מוציאה?
"אני לא רוצה לדבר על כסף".
אז כמה פריטים הייתה קונה? 10 למשל?
"זה לא עניין של 10 פריטים, אם אהבתי את החליפה אז אני אקח אותה בעוד כמה צבעים, חלק מהשקיות לא הייתי מעלה בכלל מהרכב".
כמובן שלקנייה יש שני צדדים, והמוכרים בחנויות הבגדים הכירו את סגנון הקנייה של אירית והתייחסו אליה בהתאם. "הייתי חושבת שמכבדים אותי, כשהייתי מגיעה למקום הם היו ישר מציעים לי משהו לשתות. עכשיו אני בטוחה שכשהייתי יוצאת, הם היו צוחקים עלי. הייתי נהנית אבל, היו פותחים לי שולחן. החום האהבה והיחס היה קונה אותי, עכשיו אני מצטערת על זה".
הרגע בו אירית הבינה שמשהו לא בסדר איתה היה דווקא בטיול שלה עם הילדים. "היינו במיקונוס בטיול בחוף ים, ואמרתי להם שאני הולכת רגע ורצתי לחנות בגדים. פתאום הסתכלתי על עצמי והחבאתי מהילדים שלי את השקיות. ואז ברגע הזה שאלתי את עצמי 'אני מתביישת מהילדים שלי?' אני ברחתי מהילדים לקנות, ולא הצלחתי ליהנות בזמן איכות שלי איתם. פיניתי זמן לילדים שלי ואני בכלל משקרת את עצמי ואותם. הבן הקטן שלי, אורי, דיבר איתי ואמר לי 'אמא בבקשה תפסיקי לחזור עם השקיות האלה'. זה שבר אותי ומצאתי את עצמי בוכה בחדר ומתביישת ממנו".
את לא מרגישה שחנות הבגדים דווקא מפריעה לגמילה?
"אני חייבת להגיד שכשאני רואה את הבגדים מולי אז זה עושה לי רע, אני לא יכולה לראות אותם. לא מעניין אותי מה הערך הכספי שהיה, בהתחלה עוד מכרתי את זה ב-70 אחוז פחות, היום אני יכולה להגיד חד משמעית שאני מוכנה למכור בכל מחיר בשביל להזיז אותם".
היום אירית עוד בטיפול וחשוב לה שאחרים יידעו שזאת בעיה שקיימת ואפשר לפתור אותה. "אני מרגישה שאני נוגעת כבר באירית אחרת, אירית חדשה, כזאת שבגדים לא מגדירים אותה בכלל, חזרו לי החיים ושמחת החיים. מעפר פורחת שושנה ואני לא אתן לזה ללכת אחורה, אין סיכוי בעולם. לא הכל ורוד, וחשוב לי להעביר את המסר. הדמעות שלי אלו דמעות של לתת כפיים לעצמי ולהגיד לי כל הכבוד, כי משהו בטלטלת החיים שלי הצלחתי לנצח".