15 שנה שהמסעדנית רותי ברודו גרה קרוב לשוק הכרמל, לפני 30 שנה פתחה את המסעדה הראשונה שלה ואת אימפריית האוכל והנדל"ן שבאה איתה עם מי שהיה בעלה, מתי ברודו. ב-15 השנים האחרונות בן הזוג שלה הוא גיא פולק, שמשמש גם כשף במסעדות שהיא מנהלת. בשנים האחרונות היא שופטת ב"מאסטר שף", שמגיעה לרגע השיא במוצאי שבת, וכעת התיישבה לשיחה עם כתב "לילה טוב עם גיא פינס", אסף גולן, על השינוי הגדול שמתכננת לאחר עשרות שנים, הביקורות שספגה לאחר דבריה בכנסת - והרגע שבו הפכה לשם מוכר בכל בית והופיעה בתוכניות ובפרסומות. "הסתכלתי על עצמי במסך ביום הראשון, ראיתי כמה שאני לא נאה ואמרתי: 'וואלה, נעשה קצת טיפולים'. אני מבינה שזו אני ושלא אוכל לשנות יותר מדי מעבר להרמת פנים פה ושם", הודתה.
עכשיו היא כבר איקון, ואפילו מקור לדאחקות על הכנות המחוספסת שלה שהיא אנטיתזה לשואו ביזנס ואפילו מקור לשאלות על נשיות. היא ובעלה הראשון השקיעו את חייהם בעבודה, וויתרו על ילדים. בהמשך, כשנפרדו, הוא הפר את ההחלטה ובעבורה זה היה מאוחר מדי. "אני מאמינה שלא הייתי אמורה שיהיו לי ילדים, שזה הגורל שלי. ככל שהזמן חולף אני מאוד שלמה עם החיים שלי", אמרה. "מה שקרה לי היה צריך להיות ואין לי חרטות על כלום. הורות זו עבודה מטורפת ועושים את זה לא טוב. אני חושבת שאנחנו 'אובר' מגנים על הילדים שלנו, אנחנו חרדים להם מדי וגורמים להם נזק כי אנחנו עליהם כל הזמן. אנחנו בשבילם שם כל הזמן ואתה לא גדל להיות ככה חזק".
כמי שגדלה בנתניה להורים שורדי שואה שעלו מהונגריה, ברודו מעריכה את הקושי שיכול לחשל לחיים. אביה היה צייר וכדי להתפרנס עבד כפועל במלטשת יהלומים. בעיות כלכליות גרמו לה להתחיל לעבוד בגיל צעיר. "יש משהו בקושי ובחוסר נוחות שגורם לך להיות חזק יותר. מכין אותך לחיים האמיתיים, כי הם לא קלים", סיפרה.
היה שלב שפתאום הרגשת שאפשר לשחרר?
"בדיוק דיברתי על זה עם מישהו אתמול שאמר לי שאני יכול להיות רגועה. אני עדיין באותה החרדה".
ובזמן הריאיון ניכר כי ברודו לא בסביבה הטבעית שלה, למרות שהוא נעשה בביתה. כשהיא מגיעה למסעדה היא דווקא הופכת למשוחררת יותר. מנהלת, מעירה ומתקנת בעצמה. ענף המסעדנות חווה קשים רבים בשנים האחרונות, בעיקר בל הקשור לכוח האדם. המחסור משגע אותה והיא מזהה חוסר רצון בחברה לעבוד בתחום. "אף אחד לא רוצה לעשות את זה, אין עובדי צווארון כחול במדינת היהודים. אם זה לא ישתנה, עסקים ייעלמו. אף אחד לא ייתן שירות, אף אחד לא ירצה לעבוד עם הידיים. אתה מרגיש שכולם מבינים את מה שאתה אומר, שאתה לא מחרטט, ויש כל כך הרבה מכשולים ומאבקים פוליטיים בדרך. ואז, קורית ההתפרצות הזו ואתה אומר: 'די, די, כאילו די'", התייחסה לדבריה בדיון בכנסת בוועדה לעובדים זרים שבו אמרה כי אין שום סיבה שתמשיך עם עסקיה בארץ.
"קיבלתי על זה שטיפה וחטפתי. מה שמראים מכל הסרטון זה שאני מדברת על כמות הכסף שהחברה שלנו מוסרת, משלמת מיסים למדינה. את זה לא הראו אבל כן הראו שאני מאיימת בירידה מהארץ", הדגישה. "לא ארד מהארץ בחיים אבל לפעמים אתה חושב על זה. זה סוג של מלחמת הישרדות, ולא נעים לי להגיד כי לא נראה שאני בהישרדות אבל אני מדברת על הישרדות העסק. אני רוצה אנשים שאין להם בעיה לנקות שירותים. לי אין בעיה לנקות שירותים, אני גם עושה את זה לפעמים".
איך זה מרגיש לראות מסעדה מלאה?
"שמחה אמיתית בלב. מצד אחד זה העסק שלי וזה חשוב, המון אנשים חיים ממנו אבל מצד שני יש כאן סוג של כאב כי אתה יודע שיש אנשים שיושבים בשבי. זה הזוי".
וכשמונה חודשים אחרי, 124 חטופים ועשרות לאפי מפונים - איך זה מרגיש?
"אני שמחה שאין לי ילדים, זה לא אופטימי. בתור בת לניצולי שואה שכל החיים שלה חיה עם הסיפור שלך איך במקום אחד הורגים אנשים ובמקום הצמוד אליו חיים אנשים חיים רגילים. זה מה שקורה כאן, 40 קילומטר מאיתנו יש אנשים שנמקים ואתה ממשיך בחיים שלך. יש שיעור אחד שצריך לקחת מכל מה שקרה כאן: 15 שנה ישבנו מהצד וחיינו ב'לה לה לנד'. לא היינו מעורבים, נתנו למישהו אחר להשתלט על המדינה הזו ועכשיו אנחנו משלמים על זה".
יצאת לרחובות באיזשהו שלב?
"כן אבל לא הרבה. בהתעוררות של החברה הישראלית הרגשת שמשהו הולך להתפרק וזה באמת קרה בסוף. אני מודה שאני לא חשבתי שזה יחזק אותנו, זה באמת לא חיזק אותנו. המאבק הפנימי הזה הפך אותנו לחלשים יותר, הסתכלתי מהצד וזה הפחיד אותי. הרגשת שככל שהמאבק הופך לחזק יותר, האטימות הופכת לגדולה יותר. הרגיש שזה הולך להיות משהו לא בריא. אני בטוחה שאחטוף על זה טונות אבל יש משהו בלקיחת אחריות, אם אתה רוצה לפרק ממשלה ולהחליט שזה לא השלטון שהוא נכון לך אתה צריך לעשות את זה בדרכים שבאמת יזיזו משהו, לתפוס את האנשים שיפילו את הממשלה הזו מבפנים. אם אנחנו חושבים שביבי עושה טעויות, אני חושבת שיש בתוך הממשלה שגם כן לא 100 אחוז מסכימים איתו ולגרום להם לעבור לצד השני בדיוק בדרך הזו. אני חושבת שהיציאה לרחובות היא קול של זעקה וכאב אבל כשזה מול אוזן שלא מקשיבה לך, זה לא אפקטיבי. זה כואב".
ויש גם שינוי גדול שהיא מתכננת והסתירה עד עכשיו. אחרי 30 שנה בתל אביב, רותי מיצתה את העיר הגדולה ועוברת לעמק האלה."יש משהו בתל אביב שאותי באופן אישי, בגלל העבודה, שמרגיש שצריך מרחבים אחרים. קנינו לעצמנו נחלה בצפרירים וזה התוכניות שלנו, לעבור לשם. אנחנו רוצים לחיות בטבע, משק, לגדל בעצמנו ולחזור למקורות", חתמה.