יש רגע ב-God of War החדש שהכל מתחבר. הסיפור הסנטימנטלי, מערכת הקרב החדשה, מבנה עולם המשחק ה"חצי פתוח" - הכל נופל במקום. הרגע הזה הגיע בשבילי אחרי 4-5 שעות המשחק הראשונות, שהיו מבחינתי קצת איטיות ומשעממות מדי.
אבל מהרגע בו זה סוף סוף קרה ויכלתי להגיד לעצמי "אה, אני מבין מה הם מנסים לעשות כאן", ועד לסוף המשחק (כ-25 שעות לאחר מכן) - God of War סיפק לי את אחת מחוויות הגיימינג הכי מסעירות ומפתיעות של השנים האחרונות. יותר מ-Horizon: Zero Dawn, יותר מ-Uncharted 4 - המשחק הזה הפך בבת אחת ל"משחק הדור" של סוני ושל קונסולת ה-PlayStation 4, ולאחד המשחקים הכי מרשימים שאי פעם שיחקתי בהם.
וכל זה מאחת הסדרות היותר ילדותיות שאי פעם נוצרו. מה שמוכיח שגם הילד הכי מתלהב בכיתה יכול להתבגר ולהפוך לברבור אמיתי (ורצחני).
משנה מקום משנה מזל
קרייטוס, אל המלחמה היווני, הוא כבר לא הבחור הכועס והנקמן שהיה בטרילוגית המשחקים המקורית, שיצאה בין השנים 2005 ל-2010 לקונסולות המשחקים PlayStation 2 ו-3. אחרי שסיים לחסל את כל האלים במשחק השלישי בסדרה הוא החליט לפרוש לאחת המדינות הנורדיות. שם הוא מכיר בחורה נחמדה ומקים משפחה, מתחת לאפם של האלים הנורדיים שלא מודעים להגעתו של האל הזר.
המשחק החדש מתחיל מייד אחרי שפיי, אישתו של קרייטוס, נהרגת. משאלתה האחרונה הייתה שבעלה ובנה יפזרו את האפר שלה בפסגת ההר הכי גדולה בממלכה. האב והבן, שבקושי מכירים זה את זה, יוצאים למסע. במהלכו, כמו בכל סיפור מסע שמכבד את עצמו, הם ילמדו דברים רבים זה על זה ועל עצמם.
ההפתעה הגדולה ביותר של המשחק הזה היא כמה הסיפור שלו מוצלח. הקשר הרגשי בין קרייטוס לבין בנו אטראוס משתנה כל הזמן, ומגיע לשיא בסצנות הסופיות, שיוכלו ליצור גם אצל הגיימרים הקשוחים ביותר לחלוחית בעיניים. אך מה שהכי מפתיע היא האווירה של הסיפור: זה אינו סיפור נקמה מהיר ועצבני כמו במשחקים הקודמים, אלא סיפור מסע מהורהר, קצת מלנכולי, על הורות. איכשהו, בניגוד לכל הציפיות מהסדרה, זה פשוט עובד.
תורמים לכך ערכי ההפקה המדהימים של המשחק: הגרפיקה נראית נהדר, הדיבוב מופתי, פס הקול אפי ומרשים (טיפ של אלופים: שחקו עם אוזניות איכותיות אם אין לכם מערכת קולנוע ביתי). כל חלק במשחק הזה מרגיש כמו מיליון דולר. סצנות האקשן נראות כאילו נלקחו מסרטים הוליוודים, קרבות הבוסים בלתי נשכחים, הסצנות הדרמטיות מצליחות לגעת ולרגש.
גרזן המלחמה
המשחק החדש שונה מקודמיו לא רק בסיפור ובעלילה, אלא גם במשחקיות. מערכת הקרב הפכה לאיטית ומחושבת מבעבר, ומתבססת על כפתורי הכתף של בקר המשחק: לחיצה על R1 תניף את כלי הנשק שלכם (הגרזן הכי מגניב בעולם) למכה חלשה, R2 ייתן מכה חזקה, L1 ירים מגן ו-L2 ויגרום לקרייטוס לזרוק את הגרזן וכך לפגוע באויבים מרחוק. לא לדאוג, הגרזן, קצת כמו בומרנג, תמיד חוזר.
הקרבות מתנהלים בשילוב כל הכפתורים הנ"ל עם כמה נוספים (כמו X להתחמקות, או ריבוע כדי להורות לאטראוס לירות חץ על אחד האויבים), והם דורשים ריכוז מירבי. כמעט כל קרב מורכב מקבוצה גדולה של אויבים שתוקפת את קרייטוס בעת ובעונה אחת, וחלק גדול מהטקטיקה היא לנהל נכון את הזירה: להבין איזה אוייב נמצא איפה, במי כדאי לטפל קודם, מאיזה התקפות כדאי להתחמק ומתי נכון לתקוף כל אוייב ואוייב.
המערכת מזכירה, לפחות במידה מסויימת, את משחקי Dark Souls, רק קצת פחות מאתגרת מהם. כמה שעות לתוך המשחק תוכלו להתחיל לשדרג את הציוד של קרייטוס בעזרתם האדיבה של זוג נפחים, וגם למצוא חפצים קסומים שיוסיפו לקרייטוס מתקפות חדשות ועוצמתיות, מה שמוסיף אלמנט טקטי נוסף למשחק: באיזה כיוון תבחרו לשדרג את הדמות, התקפי? אולי דווקא הגנתי? אולי מאוזן? ואיזה שריון תבחרו לקנות לו? כזה שמוסיף לו כמה שיותר נקודות הגנה, או דווקא אחד שמשפר את ההתקפות הקסומות שלו? המשחק מלא בבחירות כאלה, שיאפשר לכם לעצב את קרייטוס לפי סגנון המשחק שלכם.
בין הקרבות תצטרכו להוביל את קרייטוס ואטראוס ברחבי מידגרד ולמצוא דרך להגיע לפסגת ההר, שם כזכור התבקשתם לפזר את האפר של אהובתכם המתה. המסע, כצפוי, לא כל כך פשוט, והדרך מלאה במכשולים.
כדי להתגבר עליהם תצטרכו לפתור הרבה מאוד פאזלים, שמזכירים באופיים את סדרת The Legend of Zelda.
שינוי הקצב, בין הקרבות המאתגרים מאוד לבין פתירת הפאזלים (המאתגרים גם הם, פשוט בצורה שונה) יוצר משחק מאוזן מאוד, שמאפשר לכם להסדיר נשימה בין האויבים השונים.
אל אכזר
המשחק הזה לא מושלם, כמובן. מה שהכי הפריע לי היה שהוא פשוט ארוך מדי. לסיים את העלילה לקח לי בערך 30 שעות, ויש עוד הרבה דברים לעשות גם אחרי שרואים את הכתוביות. מדי פעם הרגשתי שהסיפור קצת נמרח. יד עורך שהייתה מהדקת את הסיפור ומקרבת את החלקים הדרמטיים הייתה מוסיפה מאוד, אפילו אם זה היה מוריד את זמן המשחק הממוצע ל-25 שעות במקום 30. צריך לציין שאני, כמו קרייטוס, הורה צעיר - מה שלא משאיר לי המון זמן למשחקים, וגורם לי להעדיף חוויות קצרות ומהדוקות יותר.
גם מערכת שדרוג הדמות, שדורשת מכם לאסוף משאבים רבים ברחבי העולם, מרגישה לעיתים קצת מיותרת. היא לא פוגעת במשחק אך גם לא ממש מוסיפה לו הרבה, ולפעמים מרגישה כמו סיבוך אחד יותר מדי במשחק שמלכתחילה כולל הרבה מאוד מערכות משחק שונות. אולי היה עדיף לוותר על המערכת הזאת ופשוט להפוך את ההתקדמות לליניארית.
התלונה האחרונה היא ברמה הטכנית: God of War נראה כמו מיליון דולר, אבל הגרפיקה המהממת משפיעה לרעה על הביצועים. גם בקונסולת PlayStation 4 Pro קצב הפריימים היה לא יציב, והמשחק חווה מדי פעם מבאגים משונים שהצריכו ממני לבצע ריסטארט. לא משהו נורא, ובוודאי שזו התפשרות ששווה לעשות בשביל הרמה הגרפית הזאת, אבל עדיין קצת מעצבן.
עם זאת, גם בשקלול כל החסרונות, God of War הוא אחד המשחקים הגדולים, המרשימים והמוצלחים ביותר בדור הקונסולות הנוכחי. זוהי הפקה כמעט חסרת תקדים שתספק לכל מי שישחק בה מסע בלתי נשכח וחוויה הראוייה לאלים.