קפיטריה היא מסעדה כנה. השם שלה מעיד על מודעות עצמית. היא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא – בסך הכל קפיטריה. זה משב רוח מרענן, כי יותר מדי מסעדות בינוניות בישראל סובלות מהונאה עצמית. הן חיות בסרט. אם יותר שפים ומסעדנים היו מסתכלים למציאות בעיניים, אולי הם היו מונעים מעצמם את ההתבוססות המאכזבת בתוך הבוץ של הבנאליה, השעתוק והשיעמום. לקפיטריה מראש אין רצון להעמיד פנים. היא מכירה במגבלותיה. היא יודעת מי היא. היא מסמנת לעצמה את גבולות הגיזרה הקולינריים. קשה לבוא אליה בטענות, אם כך. מה אפשר לומר? קפיטריה היא קפיטריה.
קפיטריה ממוקמת בפאתי קניון האופנה החדש במתחם שכונת גינדי. הקניון, כידוע, כושל. לא אתפלא אם יהפוך לפיל לבן תוך כמה שנים; אנדרטה נטושה לזכר חלומות קפיטליסטיים מופרכים ולא ממומשים. שכונת גינדי היא סלאמז לבני מעמד הביניים. כיעור ארכיטקטוני מרשים לרעה. זו לא סביבה סקסית להימצא בה, אבל קפיטריה הצליחה להתגבר בהצלחה גם על הקניון וגם על השכונה. עוד לפני שמדברים על האוכל, זו אחת המסעדות היפות בישראל. אם לא היפה שבהן. היא אמנם מחוברת לקניון, אך מצאה את הדרך להיבדל ממנו. אם הקניון הוא טריטוריה מחוקת זהות – כל הקניונים נראים אותו דבר – הרי שקפיטריה היא קפסולת זמן אסתטית לעילא. קירותיה צבועים בצבעי ורוד עתיק, רצפתה עטויה שיש, הכיסאות מכוסים בקטיפה, מעקות זהב מפרידים בין האיזורים השונים במסעדה. אורות ניאון מהבהבים מלמעלה, ולמטה – עצי דקל קטנים. זה נראה כמו מועדון הלילה של טוני מונטנה ב"פני צלקת". האווירה היא של מיאמי באייטיז. אני לא אתפלא אם עושים שם קוק בשירותים. אבל באותה מידה זו יכולה להיות תפאורה לספר של פ. סקוט פיצג'רלד. רוצה לומר – זו מסעדה נוצצת בהחלט. היא מאפשרת להתעלם מנוכחותו המעיקה של הקניון שאיתו היא חולקת את אחד מקירותיה. זה לא סניף של מקדונלד'ס בדיזנגוף סנטר. זו אשליה מושלמת.
מבחינת האוכל, אין כאן בשורות גדולות וגם לא בשורות קטנות. בקפיטריה לא מחפשים יהלומים וגם לא מוצאים. זה אמנם לא אוכל של קפיטריה אמיתית, אבל גם לא הרבה יותר מזה. ועם זאת – כבר אמרנו שאי אפשר לבוא אליה בטענות. היא קבעה מראש את הטריטוריה שבה היא פועלת – אוכל בסיסי, מעין בראסרי מודרני, שאין בו אקספרימנטליות ואין בו הגזמה. זו לא צניעות. זו חוכמה עסקית. אף אחד לא מחפש הרפתאות במסעדה בתוך קניון. יפה ככל שתהיה. קפיטריה היא יפה ובינונית. אבל זו לא בינוניות מעיקה או מרושלת. זו בינוניות יעילה. יש בה משהו נעים. כן, לפעמים נעים להיות בינוני. להתמקם בדיוק באמצע. לא לנסוק למעלה ולא להתדרדר למטה. פשוט להיות. זה סוד הקיום הסחי.
התחלנו את הארוחה הראשונה עם שתי מנות של דגים: צלחת של דגים כבושים (45 שקלים) וסלט סשימי (67 שקלים). הדגים הכבושים היו סרדין, פלמידה וסלמון. בתפריט נכתב שהם נכבשו ב"עדינות". אם זו עדינות, אז גם הכיבוש בשטחים הוא עדין. זו הייתה כבישה אגרסיבית, אבל זה לא הפריע לי במיוחד. מתוכם הצטיינה הפלמידה, שבזכות אחוזי השומן הגבוהים שלה, יכולה לעמוד בכבישה בלתי-עדינה. סלמון זה סלמון. הסרדינים היו קטנים וצפודים. לא קיבלנו לחם עם המנה, וזה מוזר. דגים כבושים ללא לחם? באיזה עולם אנחנו חיים?
סלט הסשימי היה סביר. כאן קפיטריה לקחה פניה לכיוון האסייתי, כפי שמתבקש. כל הבינוניים אוהבים אוכל אסייתי. זה סלט של עלים ירוקים, בצל וכרובית מוחמצת, אספרגוס, שעועית ואגוזי קשיו, עם נתחים דקיקים של טונה וסלמון שלמרבה הצער נכבשו ברוטב הסלט, עד לרמה של סביצ'ה. זה נובע מטעות קונספטואלית: הדגים התערבבו בסלט ולא הונחו על גבי הסלט. מילא. אני יכול לחשוב על פשעים גרועים יותר.
הזמנו גם מנה פחות סטנדרטית, לפחות במונחים הסטרייטיים של קפיטריה: בקלאווה טלה (39 שקלים). למה להוסיף בשר טלה טחון לעלי בקלאווה של בצק פילו? אין לי מושג. התוצאה היא קשקוש מוחלט: בקלאווה מתוקה שספגה טעמים דומיננטיים של טלה, והיא מתבוססת בציר בקר וטחינה גולמית. זו מנה שמתמקמת באיזור הדמדומים הביזארי שבין קינוח ומנה עיקרית, וזה לא עובד לא ככה ולא ככה.
לעיקריות, הזמנו מחבת קטנה של שרימפס (46 שקלים) וניוקי (68 שקלים). שתי מנות עשויות היטב ומהנות באופן הבינוני ביותר. השרימפס טובים, מוגשים עם עגבניות שרי צלויות ושעועית חלוטה, ברוטב של ציר דגים. הניוקי, רכרוכיים במידה, מצטיינים בצורה בהחלט סטנדרטית, ברוטב של יין לבן וחמאה, עם אספרגוס ופרוסות של ארטישוק חמצמץ מקופסת שימורים. זה אוכל שאפשר לקבל גם בבית קפה, אבל זה אוכל סבבה.
לקינוח, הזמנו "פאי בננות למכורים" (36 שקלים) – גרסה לקראק פאי עתיר שיבולת השועל והחמאה, שכוללת גם בננות. שוב, במקומות שבהן קפיטריה מתחכמת – היא נופלת. זה לא קראק פאי, דחוס ועשיר, ולא עוגת בננות. זה בין לבין. ואף אחד לא צריך את הבין לבין.
בסדר גמור
הארוחה השנייה היתה בסימן של מנות בשריות, וכאן קפיטריה מצליחה לדייק יותר. לראשונות, לקחנו סינטה בכבישה ביתית (52 שקלים) וארנצ'יני (39 שקלים). הסינטה הדקיקה נכבשה בעדינות. כן, עדינות. היא הוגשה עם איולי חזרת חריף ומצוין, ואפילו עם שתי חתיכות בגט. הללויה! הארנצ'יני היו כושלים: שני כדורי ריזוטו שכמעט ואין בהם ריזוטו. מדובר בכדורים של מוצרלה מותכת עם פצפוצי בשר טלה מעושן, שמונחים על גבי סלסה ורדה. אין לי שום דבר נגד מוצרלה מותכת, אבל זה לא ארנצ'יני.
לעיקריות, הזמנו קלאב סנדוויץ' (52 שקלים) והמבורגר (65 שקלים) שמגיע עם תוספת של צ'דר (4 שקלים) ובייקון טלה (8 שקלים). שתי מנות מצוינות, דווקא בגלל שהן ישירות וכל-אמריקאיות. אם עושים אותן טוב, שום דבר לא אמור להשתבש. הקלאב סנדוויץ' הוא גרסה שבמקורה כוללת פרוסות של לחם קלוי וביניהן – בשר הודו, בייקון, עגבנייה וחסה. בגרסה המוצלחת אפילו יותר של קפיטריה מדובר במילוי של חזה עוף בתנור, צ'דר, אבוקדו, נקניק טלה ואיולי. איזה סנדוויץ' כיפי, שנוזל על הידיים ונוזל מהפה. "נוזל" זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסנדוויץ'.
ההמבורגר גם הוא הצטיין; קציצה קטנה שמנמנה של 220 גרם, עסיסית בטירוף. בתוך לחמנייה טרייה, עם איולי חרדל, בצל סגול מוחמץ, חסה ועגבנייה כמובן, צ'דר ובייקון טלה. בכלל, השימוש בבייקון טלה על פני בייקון חזיר הוא עניין ששווה להתעכב עליו: טעמי הטלה מחמיאים להמבורגר, וזה פיתרון מקומי, מקורי, יפה ומעניין. ההמבורגר הגיע עם תפוחי אדמה קטנים בתנור, וגם זה טוויסט קטן ומשמעותי. נמאס מצ'יפס תעשייתי.
לקינוח הזמנו עוגת גבינה (38 שקלים) "כמו בניו יורק" - כך על פי התפריט. על זה יש לי להגיד רק דבר אחד: ניו יורק זה ניו יורק ותל אביב זה תל אביב.
קפיטריה היא מסעדה יפהפייה ובינונית, ואני אומר זאת במלוא הסימפטיה. לכו לשם כדי ליהנות מהחוויה האסתטית, וגם האוכל בסדר גמור. מה רע בלהיות בסדר גמור? בסדר גמור זו השאיפה העליונה של הבינוניים. יש יותר מדי אנשים שהם הרבה פחות מבסדר גמור. הלוואי וכולם היו בסדר גמור.
