מה משותף למילים הבאות: פוקאצ׳ה, פיתה עם פרגיות, סושי, פסטה, המבורגר, טחינה, סיגר מרוקאי ושניצל? מדובר במאכלים פופולריים. זה בטוח. וחוץ מזה? אוקיינוס מפריד ביניהם. מגדל בבל של ממש. מטבחים שונים, אזורים שונים, גישות שונות, פרקטיקות שונות, עמים שונים, תרבויות שונות, חומרי גלם שונים. עולם ומלואו, אפוי, מטוגן וברוטב עגבניות.
ובכל זאת, יש מי שמוכן לשים את כל הערבוביה הזאת, כל העולמות האלה, בתוך שק אחד. קבלו את מסעדת סושיאל קלאב התל אביבית. שק? התכוונתי שקית משלוחים. במסעדה הזאת תקבלו את התפריט הרחב ביותר האפשרי. על זה חלמתם? קיבלתם. זה הסיוט שלכם? גם קיבלתם. סושיאל קלאב מתפקדת בתור One Stop Shop לכל הרצונות והתשוקות הקולינריים שיש או אין לכם. זה צו השעה. זה מה שהולך היום. הלקוחות סגורים בבית ואין להם כוח להיסוסים או טעויות בניווט. מה הכי קל? כשהכל נמצא במקום אחד. מסעדה אחת, אפליקציה אחת, משלוח אחד. האם זה מעיד על עצלנות של הלקוחות או שאפתנות יתר של המסעדה? אולי גם וגם.
קשה להצליח במשלוח כזה. הכל צריך להיות מוכן באותו רגע, בהרמוניה טכנית שאמורה להתגבר על גיוון היתר. הפיתה והסושי, הסיגר והשניצל, איזה מין ריקוד מוזר, איזו סמטוכה. וזה התחיל רע, חייבים להודות. הזמנו משלוח בוולט ואחרי כחצי שעה קיבלנו הודעה. ״הזמנתך תתעכב״. ואז עוד הודעה. ״הזמנתך תתעכב״. אחרי כשעה, מתקשר פתאום השליח. ״אתה יכול לרדת למטה? אני לא מוצא מקום לקשור את הקורקינט״. זה עוד לא קרה לנו. האם אנחנו הפכנו להיות אחראים לגורלם של קורקינטים חשמליים? ״אתם לא באים? אז זה ייקח עוד כמה דקות״, איים השליח ומימש את איומו. המשלוח הגיע אחרי כשעה וחצי. אולי קצת יותר. זמן מופרך לכל הדעות. אם זה היה קורה במסעדה, היינו קמים והולכים. לאן אפשר ללכת כשאתה סגור בבית? לישון במיטה? לעשות אמבטיה?
כשפתחנו את השקיות, הסתבר לנו שנשכח גם איזה קוקטייל שהזמנו. נאלצנו לכתוב לשירות של וולט. שם יודעים איך להתנצל. ״ממש מתנצלת על זה״, ״ממש מתנצלת על זה״, ״ממש מתנצלת על זה״. שלוש פעמים ברציפות. אתה לא יודע אם אתה מדבר עם רובוט או בן אדם אמיתי. זה גם לא כל כך משנה. קיבלנו את ההתנצלות והתפנינו סוף כל סוף, אחרי תלאות ארוכות, לאכול.
אז מה? מה אתם אומרים? זה עובד, הדבר הזה? כן, עובד. מפתיע, אבל עובד. וואלה, עובד. ההתחלה היתה קצת צולעת, אבל נראה לי שזה מתקבל על הדעת. כשהתפריט כל כך רחב, קשה לפגוע בול בכל המטרות. ״סיגר דגים מרוקאי״ (54 ש״ח) הגיע פושר לגמרי. הדג הקצוץ נעשה יתר על המידה. מעטפת עלי הסיגר המשיכה להתבשל בכלי הפלסטיק ואיבדה את הפריכוּת שלה. טרגדיה סיגרית אמיתית.
גם טונה צרובה (58 ש״ח) היתה ככה-ככה-ככה. שלוש פרוסות של טונה באיכות בינונית, שנחות על גבי סלט עגבניות פיקנטי. למה לא להפריד בין הסלט לבין פרוסות הדג? הם מתבלבלים זה בזה ומסמרטטים זה את זה ומנטרלים זה את זה. יש כאן פיקשוש קונספטואלי שנובע, שוב, מאותו מקסימליזם כמעט מופרך. המון מנות, המון מטבחים. קשה להתרכז בסיטואציה כזאת.
אבל מכאן והלאה, חלה מגמה של שיפור כללי עם מנות טובות ומספקות ביותר. זה ממש נס. חתום עליו השף צביקה שטראוס, ששמו מתנוסס בעמוד בוולט. כל הכבוד לו, על כך שהצליח לנווט את הספינה הענקית הזאת לחוף מבטחים.
קודם כל, פוקאצ׳ה (19 ש״ח) מצוינת. רכה, חמה, אוורירית, טרייה. כאילו שיצאה הרגע מהתנור. אנטיתזה לסיגר הפושר והרופס. לצידה, טחינה דואה (16 ש״ח). דואה היא תערובת תבלינים אופנתית (שומשום, אגוזי לוז, בוטנים, כוסברה, זרעי כמון), טחינה היא טחינה. פוקאצ׳ה וטחינה זה מסוג הצירופים המקושקשים שהופכים את המושג ״מטבח ישראלי״ לכל כך חינני. רק אצלנו זה יכול לקרות, הדבר הזה.
ואחרי פוקאצ׳ה, מה יכול להיות יותר טבעי מאשר פיתה עם פרגיות (42 ש״ח)? טבעי, סליחה, התכוונתי הזוי וביזארי. ביסטרו שפתאום מגיש פיתות על האש? באמא שלי, העולם השתגע. אבל איזו פיתה כייפית זו היתה. פיתה רכה, נתחי פרגית עסיסיים, סלט, חריף. כל שיפודיה טובה היתה מתגאה בפיתה שכזו. סושיאל קלאב הכניסו פיתות לתפריט מכיוון שישראלים אוהבים פיתות, כאילו, דא, אבל זה לא מהלך ציני. הם הצליחו לפצח את העניין בצורה מוש-מושלמת.
אחרי הפיתה עם הפרגיות, שנעצור רגע לסושי? וואו, איזה אבסורד. סושיאל קלאב פתחו מסעדת-בת עצמאית בשם טוקיו קלאב, שחולקת את אותו חלל פיזי ומכינה גם עבור מסעדת האם כמה מנות סושי שמגיעות במשלוח. לקחנו ״אונאגי שרימפס טמפורה״ (72 ש״ח) – רול של שרימפס בטמפורה, אספרגוס, בצל ירוק, עטופים באורז, אבוקדו וצלופח בטריאקי; ו״טוקיו טונה רול״ (62 ש״ח) – סלמון, מלפפון ועירית, עטופים באורז וטונה. להגיד שזה היה סושי מדהים או מעולה או טוב מאוד? זה היה סושי סביר, סביר פלוס, ואין סיבה לצפות ממנו ליותר מזה. אחרי פיתה עם פרגית, גם סושי סבבה יעשה את העבודה. עצם הנוכחות שלו בארוחה כזאת היא הפלא האמיתי.
ועכשיו תור הפסטה. או בשם שנתנו לה בסושיאל קלאב - ״פסטה משוגעת״ (82 ש״ח). מה משוגע בה? אין לי מושג. מי שמעידים על עצמם שהם ״משוגעים״ הם לרוב הכי נורמליים. מדובר ברצועות פסטה בעבודת יד, עם ירקות בגריל (קישוא, בצל), נתחים דקים מדי של פילה (אז מה זה משנה שזה פילה?) וגבינת קדוש מצוינת, ארומטית, שנותנת למנה הזאת את הדחיפה שמעבירה אותה מהמימד הסתמי אל המימד המעניין והמענג.
לקחנו גם שניצל עם צ׳יפס (46 ש״ח) מתפריט הילדים. איך אומרים – זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים. אחלה שניצל, אחלה צ׳יפס דקיק ותעשייתי. ואחרי זה קינוח פשוט פנטסטי – גלידת פיסטוק (44 ש״ח) שהיא ספק גלידה, ספק מוס אוורירי, עם קצפת, קרמבל שקדים ושיערות חלווה. כל זה מגיע במיכל קלקר קטן ששומר על הטמפרטורה. בהזדמנות זאת חייבים גם לתת צל״ש לכל האריזה והמיתוג של המשלוחים. זה נראה טוב, זה קלאסי וזה בעיקר לא סתמי (וכמובן – יותר מדי פלסטיק כרגיל). סושיאל קלאב הגזימו לגמרי עם הסיבוב הקולינרי שהם עשו מסביב לעולם, אבל אין מה לומר: כשזה עובד, זה עובד. וזה עובד.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מנאם
סושיאל קלאב. שדרות רוטשילד 45, תל אביב. 03-5601114