בימים בהם גורלן של מסעדות נחרץ על ידי דירוגים ברשת וטרנדים קולינריים מתחלפים בקצב מסחרר ושוברים את גבולות ההיגיון (ואת חוקי הכלכלה והמכס) בזכות הצלחה בבטיקטוק, הקונספט של הזדמנות שנייה הופך להיות פחות ופחות ריאלי. עם יד על הלב - כמה מכם ישובו למסעדה שהחוויה בה הייתה בינונית או לא מספקת; או ינסו מקום אחרי שחברים או משפחה יצאו ממנו מאוכזבים?

המקרה של מסעדת פרא בתל אביב הוא מקרה קלאסי של הזדמנות שנייה. אפילו כמה הזדמנויות: הגלגול של פרא לא היה פשוט מלכתחילה. המסעדה נפתחה ב-2021 בתוך חלל של מסעדה אחרת, קפה נורדוי, שהייתה במהלך תקופת פעילותה מקום מדובר מאוד בתל אביב ובענף המסעדנות הארצי, לטוב ולרע. לקפה נורדוי היו חובבים רבים, ונרתעים ומבקרים רבים אף יותר, אבל זה היה מקום שאי אפשר לא להיזכר בו או להשוות אליו כשנכנסים לאותו החלל בדיוק, גם אם הוא נקרא בשם אחר. זאת מכשלה רצינית, בייחוד כששני השפים הצעירים שנכנסו למקום המחודש, אביעד פלד ואורי שטיינברג,  מנסים להוכיח את עצמם.

המכשלה השנייה הגיעה אחרי התחלה סוערת ושלל ביקורות משבחות. כידוע, התחלות יכולות להיות קשות, חורקות ובעיקר לוקחות זמן. ובמקרה של מסעדות - בייחוד כאלה שממוקמות בלב הביצה התל אביבית – לסועדים שמקבלים חשבון של כמה מאות שקלים ממש לא אכפת מקשיים תפעוליים ובירוקרטיים או מהמעמסה על הטבחים או המנהלים. את הסועדים מעניין דבר אחד: אם החוויה והאוכל היו מספיק טובים. ולפי חוויות של לא מעט אנשי מקצוע מתחום האוכל, פרא התקשתה לספק את הסחורה אחרי הבאז של הפתיחה.

והנה, בחודשים האחרונים, הולך שמו של המקום הזה לפניו ופתאום שומעים עליו עוד ועוד דברים טובים. זה מה שקרה לפחות במקרה שלי, כשהקפדתי להשוות גם עם השמועות שהגיעו לאוזניהן של קולגות רבות בתחום. זה לא רק מעורר סקרנות, זה גם מרשים, כי לפתוח מקום חדש ולבסס את המוניטין שלו זה לא פשוט, אבל אפשרי. מאידך - לשפצר מוניטין של מקום קיים ולהעניק לו שלל גורמי משיכה שנתיים אחרי שהוא כבר פעיל ופתוח - זה כבר סיפור אחר.

סלט אבטיח (צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור)
סלט אבטיח | צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור

הגענו למסעדת פרא בערב של יום שני, הושבנו בחוץ, צופים אל רחוב נחלת בנימין ועל העוברים והשבים בשעת השקיעה המאוחרת והקסומה של שעון הקיץ הישראלי. אי אפשר היה שלא לחוש לרגע באיזה ביסטרו קטן בפריז. רק המיקום של המסעדה הזאת והעיצוב שלה, עם תחושה היסטורית באוויר ושלל שולחנות עץ קטנים, מרגיש כמו קפיצה קטנה לצרפת. התפריט, שלפני הביקור כאן, לא מצאנו ולו גרסה כלשהי מעודכנת שלו מהשנים האחרונות באינטרנט, היה עונתי ומפתה. פירות הקיץ שזה עתה החלו להיכנס לתקופתם הטובה עיטרו את המנות, וקשה היה להחליט בין פתיחה של סלט אבטיח ודובדבנים למנת במיה ומשמשים, אז הלכנו על שתיהן .

באופן כללי, ככל שהארוחה התקדמה, הדבר הבולט ביותר בפרא היה הטיפול המצוין והמגוון בירקות ופירות. אין הרבה דברים שייחודיים למטבח הישראלי כמו ההתמקדות המבורכת הזאת בפרי והירק המעולים שיש בארץ. לא מנת צד קטנטנה ליד החלבון - מנה שכל כולה ירקות ופירות. מסוג הדברים שלא משנה כמה טעים יהיה בחו"ל, וכמה ורסטילי, בסוף מתגעגעים לשפע הסלטים ומנות הירק הטריות שכל כך נפוצות בארץ. וכשמסעדה שמה בחזית כל כך הרבה מנות של פירות וירקות בשיאם ולא מנסה להרשים ולסחרר רק עם דגים ובשרים יקרים, זה אומר שיש במטבח יד בטוחה. במקרה של סלט האבטיח ומנת הבמיה, הביטחון בהחלט הצדיק את עצמו.

במיה צלויה (צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור)
במיה צלויה | צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור
מנת המוח שנמצאת עם המסעדה עוד מההתחלה (צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור)
מנת המוח שנמצאת עם המסעדה עוד מההתחלה | צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור

סלט האבטיח (68 שקלים) היה עונג מוחלט עם מגע אסייתי קל בדמות שמן שומשום. האבטיח שולב עם דובדבנים חמצמצים של תחילת עונת הדובדבן, מלפפונים פריכים, פאקוס, גרעינים קלויים, שומשום וכוסברה. נוצר סלט צבעוני ומצוין: מתקתק, חמוץ, פריך ועסיסי, עם מעט פלפל צ'ילי עוקצני שהתמזג עם הרוטב ונוגב עם לחם מחמצת (24 שקלים) טוב מאוד שנעשה במקום. סלט ישראלי במיוחד שהוא מהות האביב בואכה תחילת הקיץ שלנו. מנת הבמיה (72 שקלים) כללה במיה קטנה צלויה שהוגשה בטמפרטורת החדר עם משמשים, זיתים ירוקים, בצל סגול, אורגנו וגבינת פטה יוונית מפוררת. זה לא ממש סלט, אלא סוג של מנת ביניים קלילה ומהנה עם טעמים יווניים שמשחקים על המנעד של מלוח, מתוק וחמוץ ועל המרקמים שמספק המישמש הבוסרי הקשיח מעט של תחילת העונה והבמיה הרכה והמתמסרת (שבזכות גודלה, בייבי במיה, הייתה לא רירית כלל).

המשכנו לעוד מנת ירק יוצאת מן הכלל. היא כללה ארטישוק ירושלמי צלוי (72 שקלים), כרישה, ורוטב גבינת קומטה ואגוזי מקדמיה. מנה שכל אחד מהאלמנטים בה נעשה בנפרד וביחד הם התמזגו לשיחה מפרה בתוך צלחת. הארטישוק נצלה היטב, הכרישה החמיאה לטעמיו האדמתיים והרוטב היה עמוק ומצוין ונוגב גם הוא עד פיסת הנוזל הסמיך האחרונה עם לחם המחמצת. מנה שכל עוד היא נוכחת בתפריט - כדאי מאוד לנסות.

לפני שעברנו לאגף של המנות העיקריות, דגמנו גם את אחת ממנות הדגל של המקום - כרובית מטוגנת (82 שקלים) שבין פרחיה משולב מוח. היא מוגשת עם רוקט וחמאת לימון. אפשר להבין את הרצון לשלב בין כרובית ומוח, שיש ביניהם בסופו של דבר דמיון ויזואלי, ואת הרצון לקשר בין שני המאכלים הללו. זאת מנה שמוגשת במסעדה החל מתחילת דרכה. הכרובית המטוגנת הייתה יכולה ליהנות מקצת פחות נוכחות שמן בציפוי. המוח טופל נכון והיה רך וטעים. סלט הרוקט היה מרענן כנדרש ממנה כזאת, אבל בסופו של דבר, הרגיש שההיבט הוויזואלי והרעיוני של הקומבינציה מעניין יותר מהטעם עצמו, שהתאמץ להקסים אבל היה כבד יחסית. זאת מנה שנחמד לנסות פעם אחת, אבל לא ממש רוצים לחזור ולאכול ממנה שוב.

וריאציה על קאצ'ו אה פפה (צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור)
וריאציה על קאצ'ו אה פפה | צילום: אביעד פלד, יחסי ציבור

השלב הבא היה פסטה שנעשית במקום (82 שקלים) עם תירס מתוק, פלפל שחור ופיקורינו. מאין גרסת הבית לקצ'יו א פפה קצת אחר. הפסטה הייתה מצוינת. עם זאת כל המנה סבלה ממליחות יתרה. חבל - כי הטעמים והמרקמים היו טובים, קצת פחות מלח ואפשר היה ליהנות מהמנה הרבה יותר.

עוד ניסינו לאבט (108 שקלים) - דג לבן ים תיכוני ממשפחת המוסר. נדיר למצוא לאבט מוגש במסעדות, אבל בפרא הוא מאכלס את התפריט עוד מההתחלה גם בתצורה כבושה במנות הפתיחה וגם עם פחמים במנות העיקריות. הוא דג עסיסי וטעים ובגרסתו הצלויה נהנינו ממנו מאוד, מה גם שביחס למחיר, הוגש נתח נדיב למדי לצד פריקי עם יוגורט וסומק. הטרוניה היחידה הייתה הבדלי הטמפרטורות בצלחת: היוגורט, שאמור היה להיות חם, היה צונן, וכך גם הפריקי, מה שיצר מפגש משונה בין דג לוהט לתוספות קרות. כל דבר היה טעים בנפרד, אבל ביחד זה לא הסתדר.

(OBJ

דבר משמעותי שיש לזכור בנוגע לקינוחים בפרא הוא שאחד מהם הוא הכוכב הבלתי מעורער של המקום, הפנקייק (46 שקלים). פעמים רבות אנשים מגיעים הנה לאכול את הלהיט האינסטגרמי: פנקייק ענקי בסגנון יפני, אוורירי במיוחד ולמען האמת יפהפה. עם זאת, במהלך הערב הוא אוזל במהירות, אז על מנת להימנע מאכזבות - רצוי לבקש מהמלצר לשמור לכם מנה, הרבה לפני שסיימתם את הארוחה. לא אוהבים פנקייק? לא קריטי, יש פה גם עוגת שוקולד עם נגיעות מלח, קרפ עם חבושים וגלידת יוגורט עם תותים. אנחנו ניסינו את הפנקייק והוא היה נאמן למקור היפני, במרקם אוורירי במיוחד וללא הפרזות בצורת ההגשה - קצת אבקת סוכר לצד מייפל ותותים עם דובדבנים. יש בקינוח הזה גימיקיות מעצם היותו מנה ויראלית מבוקשת שלא מוגשת בהמון מקומות בישראל, והוא בהחלט משביע במיוחד כקינוח שיכול לתפקד בפועל כארוחה שלמה. למרות ההסתייגויות הללו מדובר בפנקייק טוב לסוגו, ועדיין - פנקייק.

פרא התחילה כמסעדה שנחשבה לסיבוב היפסטרי למדי עם הרבה באז סביבה והרבה מאוד מה להוכיח. לא תמיד זה היה הבאז הנכון. משמח לראות שהזמן חלף והמטבח פה הפך מסקרן אפילו יותר, במיוחד בכל מה שקשור לעבודה עם ירקות ופירות עונתיים והוצאת המקסימום מהם תוך שילובים חכמים ומעניינים. מוגשות כאן מנות שהן יישום למטבח הישראלי החדש - מטבח עונתי, מודע סביבתית, טעים ומסקרן. כמה טוב שיש מקומות שמקבלים את ההזדמנות הראויה להתייצב ולהתכוונן גם בתוך השוק תל אביבי התזזיתי, וזוכות להתבגר יחד עם הקהל שלהם. נקווה שזאת רק ההתחלה.

מסעדת פרא

פרא נחלת בנימין 27, תל אביב. טלפון: 050-3339900. שעות פעילות: שני-שבת 18:00-00:00. לא כשר