בגלל הקורונה, אנשים מגלים שהם יכולים להיות כל מיני דברים שהם אפילו לא חלמו שהם יהיו. נניח, שחקן תיאטרון יכול להפוך למוביל רהיטים ומהנדס מכונות ימצא את עצמו רוכב על קורקינט בתור שליח של וולט ומאמן כושר יקבץ פתאום נדבות ברחוב. החלומות הכי גרועים מתגשמים בימים אלה. פעם אדם יכול היה לפנטז, לשאוף, להביט בכוכבים. היום כולם משפילים מבט, מורידים את הראש, ומקווים איכשהו לשרוד. איכשהו.
והמסעדות? גם הן גילו את היכולת המופלאה להמציא את עצמן מחדש. לא שזה עוזר למישהו. זה שמסעדת עילית מתחילה לעשות משלוחים, זו לא איזו גאונות פיננסית יוצאת דופן. זו ברירת מחדל שנובעת מהמצב שאליה היא נקלעה. בסופו של דבר, שפים רוצים להיות שפים. בשביל זה הם עברו הכשרה, בשביל זה הם הזיעו במטבחים, בשביל זה הם הביטו בכוכבים. לא בשביל קציצות ברוטב והמבורגרים. אולי מספיק עם ההמבורגרים? הרגתם אותנו.
מסעדת סקוטי ופאץ׳ היא מסעדה שנפתחה רק בשנה שעברה בפרויקט המגורים היוקרתי שהחליף את שוק בצלאל הי״ד בתל אביב. ביסטרו חינני שקשה היה לבוא אליו בטענות. הגישו שם כבדי ברווזים ורביולי וברד פודינג והכל היה ממש בסדר גמור. אבל אפילו זה כבר לא מספיק בימי הקורונה. זו תקופה שמפחדים לקחת בה סיכונים מיותרים. האם ביסטרו הוא בבחינת סיכון מקצועי? בעיניי לא, אבל כנראה שהבעלים של סקוטי ופאץ׳ חושבים אחרת. הם סגרו את המסעדה ופתחו אותה מחדש בתור שיפודיה. נעים להכיר, שיפודיית בצלאל. כולם אוהבים שיפודים, לא? אוהבים, בטח שאוהבים. הנה המכנה המשותף הרחב ביותר. חיפשתם אותו? מצאתם. במציאות הנוכחית, אפילו ברד פודינג נחשב כבר לאוונגרד.
הגענו לבצלאל, על שם שוק בצלאל כמובן, סקוטי ופאץ׳ זה הרי שם אנגלי מדי, הלקוחות עלולים להיבהל, וחוץ מזה – בצלאל זה אותנטי, זה על האש, זה על הכיפאק. המסעדה עצמה לא עברה שינוי פיזי. זה עדיין ביסטרו אירופאי שעבר התמזרחות. רק המוזיקה ברמקולים התחלפה ליוונית ופופ ים תיכוני. מה היה רע במסעדה הקודמת? שום דבר. אבל אנחנו כבר לא מתעסקים בשאלות של רע וטוב. כאן עוסקים ברווח והפסד. ״הרווחנו״ את הקורונה. עכשיו צריך להתרכז בכך שלא נפסיד את התחתונים.
את מה שבצלאל הפסידה אנחנו כבר יודעים – אוכל הגון, נגיש ופופולרי. אפילו על זה היא ויתרה. אז מה היא הרוויחה? שיפודים ועניינים אחרים. זה צו השעה. פיתות לא תמצאו כאן, וזה מוזר לאללה. שיפודיה בלי פיתות? במקום זה, סלסלת הלחם כוללת פרוסות של לחם שיפון וג׳בטה. זה מלווה מתאים לשיפודים? בכלל לא בטוח. אבל ככה זה כשמסעדה אחת הופכת למסעדה אחרת בטווח זמן כל כך קצר. עניינים חיוניים כמו פיתות נופלים בין הסדקים.
עם מנת הלחם מקבלים עוד ארבעה סלטים (64 ש״ח). מה שנקראה בשפה השיפודית – ״סט סלטים״. הגיעו צזיקי, פרוסות ארטישוק עם גבינת פטה ועלי אורוגולה, חומוס מסבחה וכרובית אפויה עם טחינה. כל הסלטים סבירים, טריים, בטח לא משהו מרשים או מדהים או מצטיין בתחומו, אבל נמצאים בקטגוריית ה״בסיידר״. כן, זה בסיידר להיות בסיידר. נסתפק בזה בינתיים.
גם פטאייר (26 ש״ח) ממולא בתרד, אורגנו וסומאק הוא בסיידר, ותזכרו את המילה הזאת, בסיידר, כי היא תלווה אותנו גם אל השיפודים עצמם: קבב בקר (36 ש״ח) מהז׳אנר של התיבול היותר-ניטראלי, נתחי שייטל (47 ש״ח), נקניקיית מרגז (41 ש״ח) מתפצחת אך לא חריפה דיה (האם היא נעשית במקום? המלצרית טענה שכן), שוק טלה (48 ש״ח) עם הטעם הדומיננטי, הנפלא, של בשר הטלה וגם שתי קציצות דג (47 ש״ח), תערובת של בורי ודניס, שהיו סבירות ועסיסיות. לצד זה, קיבלנו תוספות של צ׳יפס (תעשייתי), אורז (בוכרי), ירקות (בגריל) וסלט קצוץ (עייף). הגריל בבצלאל הוא לא גריל פחמים וזה, מין הסתם, מוריד לו כמה נקודות משמעותיות, ואני דיפלומטי באמירה הזאת. כן, דיפלומטיה היא צו השעה. המעבר מביסטרו לשיפודיה הצליח רק באופן חלקי, אבל הצליח. אי אפשר להצביע על כישלון חרוץ באף אחת מהמנות.
לקינוח היתה כנאפה (34 ש״ח) – נו, איך לא תהיה כנאפה? – שהיתה טובה. ג׳יבנה מלוחה, אטריות קדאיף ספוגות בסירופ ומלמעלה – גלידת יוגורט ודבש. אין מה לבוא בטענות לכנאפה הזאת, ומאוד השתדלנו גם לא לבוא בטענות לארוחה כולה. הם בעצמם כל כך משתדלים וצריך להעריך את ההשתדלות. יש כאן האפי-האוור וחמישים אחוז הנחה לשיפוד נוסף, הזול מביניהם, או משהו כזה, מרוב הנחות שנותנים כאן צריך להיות מתמטיקאי. בצלאל היא בסך הכל מסעדה שמנסה להייטיב עם הלקוח בתקופה שבה קשה לכולם. אם תלכו לשם באחד מימי השבוע, לא בטוח שתתאכזבו. תאכלו שיפוד ותביטו בכוכבים. הם עדיין מנצנצים, לפעמים. בסך הכל החיים הם, כן, בסיידר.
>> בשבוע שעבר אכלנו במסעדת צמח
בצלאל. המכבי 2, תל אביב. 03-756-6165