תהיתי אם בכלל צריך להתייחס כאן למסעדת אבוקדה. בכל זאת, זוהי ביקורת מסעדות. זו לא ביקורת גימיקים, שטיקים, קונספטים, שטויות, שיגועים ויוזמות עסקיות תמוהות. ובכל זאת, החלטתי ללכת לשם, ל"מקדש" האבוקדו החדש. מסעדה שהביאה לתל אביב את הצעקה האחרונה מאירופה וארצות הברית: תפריט שמבוסס כולו על הפרי הכי טרנדי, הכי לוהט, הכי חם בסטורי של האינסטוש. הנה לפניכם: האבסורד הקפיטליסטי בהתגלמותו. אבוקדו כסמל סטטוס נחשק, אקססורי בורגני. מי היה מאמין. תודה לאל שסבתא שלי מתה לפני שהיא הספיקה לראות את האבוקדו הופך למושא תאווה ותשוקה המונית. היא אכלה אותו בכפית, עם קצת מלח. כמה לא קוּל מצידה. אבוקדו עם כפית? הכי שואה.
אבוקדה משעתקת את מה שכבר הצליח במסעדות באמסטרדם וניו יורק. טהרת האבוקדו, מי ישמע. כולה אבוקדו. תגידו, אתם השתגעתם לגמרי או מה? טוסט אבוקדו נמכר בקפה ז׳יטאן בניו יורק ב-7.25 דולרים. כלומר, 26 שקלים. מה יגידו הקיבוצניקים שמגדלים את הירוק-ירוק הזה? מה היו אומרים ההורים שלהם? אני לא רוצה לחשוב על זה. פערי הדורות מתגלמים באבוקדו. אנחנו בהחלט חיים באחת מהתקופות המטופשות ביותר בהיסטוריה האנושית. טוסט אבוקדו כסימבול האולטימטיבי לטרלול הקולקטיבי של מי שכבר הוצפו בכל התענוגות ובכל העינוגים, ומחפשים להמציא את הגלגל מחדש. אבוקדו כסימפטום של חברה שבעה; תמצית השגעת הבריאותנית, מעורבבת בשעמום קיומי. ומצד שני, יכול להיות שזה סתם אבוקדו שתפס תחת.
אני לא רוצה להישמע שוביניסטי, אבל בשני הביקורים שלנו באבוקדה, רוב הלקוחות היו נשים צעירות. האם אבוקדה היא מסעדה נשית? יכול להיות. מה מושך את הצעירות לאבוקדו? אין לי מושג. בטח אפשר לעשות על זה איזשהו מחקר סוציולוגי על הקשר בין אבוקדו ל-Pinterest והמחזור החודשי. או משהו כזה. ובכל אופן, אבוקדו הוא פרי עם אחוזי שומן גבוהים. כמה כבר אפשר לאכול ממנו? אחד? שתיים? מאתיים? ומה יעשו באבוקדה כשתיגמר עונת האבוקדואים? הנה לכם קונספט חתרני: מנות עם אבוקדו קשה כמו אבן. מי יודע, אולי גם זה יהפוך ללהיט היסטרי.
הארוחה הראשונה שלנו הייתה, ובכן, בסימן אבוקדו. מה כבר יש לומר על זה? תחושה של מונוטוניות משתלטת עליך. עוד אבוקדו ועוד אבוקדו ועוד אבוקדו. לא רוצה אבוקדו? קח אבוקדו. נמאס לך מאבוקדו? יש לנו מנה חדשה בשבילך: אבוקדו. תארו לעצמכם סרט זומבים, רק שבמקום הזומבים – אבוקדו.
קוב סנדוויץ׳ (54 שקלים) הוא כריך של לחם דגנים קלוי בחמאה עם קרם אבוקדו, חסה, קרם חרדל, גורגונזולה, בייקון וכרעי עוף. זאת אומרת, כל המרכיבים הנ"ל היו אמורים להיות בתוך הסנדוויץ׳, רק שהם כוסו בשכבה עבה של אבוקדו שמנוני ועקבותיהם לא נודעו עד היום; סביצ'ה (48 שקלים) הוא "סביצ'ה", כשאת מקום הדג הנא תופס, נו, מה, אבוקדו. זה בעצם סלט פירות: חתיכות אבוקדו, אננס, פפאיה, אנונה, רוטב תפוז-ליים ונענע, קינואה שחורה, קרם מקדמיה ותחמיץ סויה-שזיפים. איזו סמטוכה לא נורמלית; גם "אבוקדו ברולה" (52 שקלים) היא מנה שבקלות יכולה הייתה להיות קינוח: חצי אבוקדו ממולא בגבינת פטה, יוגורט צ׳יפוטלה, קרם גורגונזולה, קרם פטריות חורף, קציפת סלט ושכבה של סוכר שרוף. אל תצפו כאן לטעמים מורכבים. הסוכר הוא מתוק, הפירות חמוצים, האבוקדו הוא אבוקדו, ובזה מסתכם העניין כולו.
מנה נוספת הייתה "אבוקדו הפתעה" (46 שקלים). התפריט דרש מאיתנו "לשאול את המלצרית". שאלנו. היא אמרה שהיא לא יכולה לגלות לנו. זה השף מחליט ו"הוא בדרך כלל מאוד יצירתי". זרמנו איתה. קיבלנו שני חצאי אבוקדו, ממולאים בביצה עלומה וסלמון מעושן. אין מה לומר, ממש יצירתי. דה וינצ׳י של האבוקדו.
לקינוח, הזמנו גלידת אבוקדו אמריקאית (18 שקלים). המלצרית אמרה שזו גלידה "מעניינת" זו בהחלט הגדרה מעניינת. לגלידה היה טעם של שקדים מעורבבים באבוקדו וצבע דהוי כזה, של אבוקדו ששכב יותר מדי זמן במקרר. אחרי שתי כפיות אתה בהחלט מבין את העיקרון ואני לא מעוניין לאכול יותר גלידה אבוקדו עד יומי האחרון.
חזרנו לארוחה שנייה כדי לאכול עוד אבוקדו. אין דרך אחרת לומר זאת. אדם מתלבש, יוצא מהבית ומגיע למסעדה כדי לאכול אבוקדו. כנראה שיש אנשים שמוצאים בזה היגיון. הזמנו את אותו טוסט אבוקדו (22 שקלים) שהפך למיתוס עכשווי. מה נגיד ומה נאמר? אבוקדו על לחם עם כמה פתיתים של צ׳ילי. מחיאות כפיים לגאון שהמציא את הדבר הזה וגם לקח עליו כסף.
הסביצ׳ה (48 שקלים), גם הפעם, היה כל כך מתוק, כל כך חמוץ, כל כך פירותי, שזה באמת משהו שאי אפשר לאכול ממנו יותר מביס אחד או שניים; לעומת זאת, מנה של אורז לבן ואבוקדו (58 שקלים) הייתה טובה. מנת צהריים קלאסית: אורז סושי דביק עם אבוקדו, מלפפון טרי, כרוב אדום כבוש, אצות וואקמה, רוטב סויה וג׳ינג׳ר וביצה עלומה. אתה מערבב הכל בהכל ומתקבלת תוצאה סבירה בהחלט, יעילה והגונה. האבוקדו הנרקיסיסט לא מנסה לגנוב כאן את ההצגה. הוא מבין שיש עוד טעמים בעולם. הוא יודע את המקום שלו.
ויתרנו על קינוח בטעם אבוקדו, כי באמת, חבר׳ה, יש גבול לכל תעלול. אני מניח שאבוקדה תצליח לשרוד עוד כמה חודשים, אולי שנים ספורות, ואז האופנה תתחלף ואנשים יסתכלו אחורנית ולא יבינו איך זה שב-2019 פעלו מסעדות שמוקדשות אך ורק לאבוקדו ואנשים ישבו ליד שולחן ואכלו אבוקדו ורק אבוקדו ועוד אבוקדו. מה, זה באמת קרה? איזו תקופה אפלה בהיסטוריה זו הייתה. מזל שהתפכחנו.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל במסעדת אדי
אבוקדה. לילנבלום 39, תל אביב. 03-9291988. לא כשר