ושוב חזר מבקר האוכל האמיץ, העשוי ללא חת, אל זירת הפשע – מסעדה כשרה במלון. והפעם: מסעדת 02 במלון ענבל. המבקר הגיע בכוחותיו האחרונים אל המצודה האימתנית שנקראת "ירושלים", התמודד רק בקושי עם תלאות הווייז והפקקים, עקף את המאבטחים הקשוחים בכניסה למלון, שרד את ניחוחות מטהרי האוויר המבושמים שמילאו את הלובי, עבר דרך חנות המזכרות הקיטשית ובית הקפה עם ויטרינת הסברינות והמוּסים, חלף על פני עסקנים חרדים ותיירים אמריקאים ונפל בידיה של מארחת חייכנית, אשר הובילה אותו אל כיסאו, במרכז המסעדה האפלולית, בלילה הירושלמי הקריר. המבקר התיישב, הניח את מפית הבד על ברכיו השבריריות ולגם מכוס מי הברז. זהו לא סוד שהוא חשדן, סקפטי, ציני, נכון להילחם בכל רעה חולה שתונח על צלחתו. גיבור שכזה!
ומה רבה הייתה הפתעתו של מבקר האוכל האמיץ. מסעדת 02 אינה נוראית כפי שאולי ניתן היה לצפות וזירת הפשע אינה מגואלת בדם האכזבות. ראשית כל, היועץ הקולינרי של 02 הוא לא אחר ממושיקו גמליאלי, השף והבעלים של המסעדות הירושלמיות המצוינות אנה ומונא ובר האוכל בר 51, שנפתח לא מזמן בתל אביב וכבר תפס את מקומו ברשימת המקומות המוצלחים בעיר. מבקר האוכל אומנם מסרב להכיר בקיומו של המושג המופשט והחלול "ייעוץ קולינרי", אך הוא רוצה להאמין כי מקצוען כמו גמליאלי לא יעניק חותמת איכות למסעדה שפוגעת בשמו ובמוניטין שלו. מבקר האוכל האמיץ נקרע בין ציפיות זהירות וחששות מוצדקים. הוא מנתר מעל סלעים, מזנק מעל גאיות, חוצה גשרים תלולים, מוכן לכל סכנה שלא תבוא. כשרות? הא! כשרות בשרית? הא, הא! קינוחי פרווה? הא, הא, הא!
כאמור, 02 לא משכשכת במים הרדודים של המסעדות הכשרות במלונות, ז'אנר ששייך יותר לתחום התיאולוגיה ופחות לקולינריה. היא משתדלת להיות יותר מזה. לפעמים היא מצליחה ולפעמים מזכירה לנו שאי אפשר באמת להתעלות מעל למגבלות הבסיסיות של המטבח הזה. התפריט של 02 הוא, נכון, ים תיכוני, והוא נחלק לשניים: מנות בשר ותבשילים למיניהם וסקציה נרחבת של שיפודים. 02 היא גם שיפודייה כשרה. מבקר האוכל האמיץ אוהב שיפודים, גם שיפודים כשרים. זו אחת מהסוגות הכשרות הבולטות באיכותן וטעמן. אבל על כך בהמשך. יש מנות ראשונות בדרך.
התחלנו את הארוחה עם סלסילת לחמים וסלטים (32 ש"ח). אל השולחן זרמה משלחת מכובדת של פחמימות וירקות במצבי צבירה שונים: בייגלה ירושלמי, סלוף וג'בטה (טריים במידה), ואיתם – מטבוחה, חמוצים, ממרח שעועית, סלט עדשים, סלט קולרבי חריף, מחמרה (ממרח פלפלים ואגוזי מלך) וטחינה. כל הסלטים, ללא יוצא מן הכלל, היו סבירים לגמרי, מתובלים, חריפים כשצריך.
הזמנו קרעי צוואר טלה (64 ש"ח), מנה עם שם לא הכי מעורר תיאבון. אני חושב על קרעי צוואר טלה ואני מדמיין טלה אומלל נקרע לגזרים בתוך לועו המשונן של זאב או אריה. בשר הטלה העסיסי, בבישול ארוך, הוגש על גבי טחינה וגרגירי חומוס. גם שמן עמבה היה אמור להיות שם, לא שאני מבין מה זה בדיוק. ואכן, מקומה של העמבה נפקד ובמקום זה המנה טבעה בשמן רגיל. לא נורא. זה בסך הכל שידוך מתבקש בין טלה וטחינה. כאילו, כמה רע זה כבר יכול להיות?
טרטר בקר ובורגול (58 ש"ח) היא מנה שמעמידה פנים שהיא קובנייה, אבל בעצם לא. בקובנייה הבשר נטחן, מעורבב עם כמות מכובדת של בורגול ותבלינים והופך לקציצה עגלגלה, דחוסה ומופלאה. במקרה הנדון, בשר הבקר נקצץ בגסות עם כמות מינימלית של גרגירי בורגול, עוצב לכדי גוש שנראה כמו קובנייה, מזכיר קובנייה, אבל זה ממש לא קובנייה. התבלינים שמוטמעים בדרך כלל לתוך הבשר הטחון הוחלפו כאן בשמן בטעמי צ'ילי ועשבים. בחירה קצת מוזרה, חייבים להודות, אבל איכשהו זה עבד. הקובנייה שהיא לא קובנייה, כלומר טרטר, כלומר לא טרטר. לא משנה. זו הייתה מנה סבירה שהצליחה להוציא את המיטב מהבשר הנא הכשר (שלוש מילים שמעבירות צמרמורת בגב).
ועכשיו, לשיפודים: בעיר שבה ניתן למצוא למשל את שיפודי מוריס בשוק מחנה יהודה, מוסד שיפודים כשר מעולה מאין כמותו, 02 צריכה להתאמץ כדי להוכיח שהיא מסוגלת להצטיין במדעי השיפודיזציה. העניין הוא די פשוט, ולא פשוט בכלל: גריל טוב, פחמים טובים והרבה עשן. אם אין עשן, השיפוד הכשר מאבד ממהותו העמוקה והקיומית. ב-02 מכינים שיפודים סטריליים. מנגל ללא מנגל. הטעמים שלהם שטוחים ותפלים. הזמנו שיפוד אנטרקוט (58 ש"ח) שהיה יבש להחריד ועם טעם כל כך ניטרלי שבאותה מידה יכולנו לאכול סוליה של נעל (המטאפורה המקובלת לבשר רע). אבל גרוע ממנו היה שיפוד כתף טלה (52 ש"ח) – קוביות בשר אפרוריות, יבשות לגמרי עם טעם לוואי לא נעים וטקסטורה מתפוררת, מעוררת רפלקסים שהשתיקה יפה להם. לא הייתי שם את השיפוד הזה בקטגוריה של "אוכל".
גם קבב לוקוס (56 ש"ח) כשל במלאכתו. הקבב הצלוי היה יבש – מילה שחוזרת על עצמה, אה? – וניכר שבבלילה שלו היה יותר לחם מאשר דג. המזל הוא שהגיעה המנה העיקרית והצילה את המצב: אסאדו טלה (108 ש"ח) – בשר טלה שומני, על העצם, בזיגוג דביק, מתקתק, אניסי, שהוגש עם ירקות בתנור. בניגוד לשיפודים המחרידים, זו מנה הגונה וראויה.
לקינוח הזמנו עוגת סולת (32 ש"ח) שרק התחזתה לעוגת סולת. זו הייתה עוגת חנק ביתית מהסוג שמכינות סבתות זקנות מאוד, שלא לומר סבתות עם אלצהיימר ופרקינסון, לא עלינו. אכלנו את העוגה מכיוון שכללי הנימוס מכתיבים זאת (בכל זאת, סבתא). לצידה הוגשה גלידת הל נהדרת, חלקה וקרמית. אנטיתזה מוחלטת לכל הקינוחים הכשרים המקובלים בז'אנר. ואם העוגה לא חנקה אותנו למוות והשיפודים לא ביצעו בנו וידוא הריגה, הרי שהמשימה הוכתרה בהצלחה. מבקר האוכל האמיץ נותר בחיים!
02. מלון ענבל, זאב ז'בוטינסקי 3, ירושלים. 02-6756666