ארבע מכוניות בנטלי עמדו בכניסה למלון "קמפינסקי" החדש בתל אביב. בהתחלה היינו בטוחים שמדובר באיזה תכסיס שיווקי מצד סוכנות הרכב או אולי הכנה לתצוגה שאמורה להתקיים למחרת, אחרי רחרוח קצר גילינו שהן שייכות למשפחת הכלה. כלת בת המצווה ליתר דיוק, שהובילה - לבושה בשמלת כלה מיניאטורית - את חברותיה השושבינות מאולם קבלת הפנים לאולם האירועים, שם עוד רגע תתחיל ההופעה. "וזה האוטו של נועה קירל", המאבטח הצביע על הב.מ.וו שחנתה בחוץ על המדרכה וסגר לנו את הפינה. מה נאמר? הרגשנו בבית. בבית שהתגנבו אליו באמצע הלילה כדי לגנוב את הפלזמה.
מלון קמפינסקי, שמתגאה בכותרת "המלון הכי יקר בתל אביב" ומזמין את אורחיו ליהנות מיכולתם לשלם יותר, נפתח לפני כחודשיים. כיאה למלון שהוא יקום מלא, השקתו לוותה בפתיחתם של מספר מוקדי בילוי וקולינריה המצויים בו: בקומה השנייה נפתח The Common Bar, המוגדר כבר בשר וויסקי עם חדר סיגרים (הלוגו הרשמי של הנהנתנות והשחיתות); בר אסייתי שעתיד להיפתח בקיץ בצמוד לבריכה שבגג; ובקומת הכניסה מסעדת סרייה (Sereia) שמחולקת ללאונג' ולמסעדה. על כל החלק הקולינרי בקמפינסקי מנצח השף מור כהן, שהוביל בעבר את הרברט סמואל הכשרה בהרצליה, ועל הקינוחים שאכלנו אמונה הילי גרינברג הקונדיטורית המוכשרת (בצוותו של השף קונדיטור הראשי אורן זילברשטיין), שאת שמה ננצור לנצח הודות לעוגת התה האלוהית, על כך בהמשך.
גיגול מהיר מעלה שמשמעות המילה סרייה היא בתולת-ים בפורטוגזית, ואכן המסעדה, בגלגול הערב שלה, היא מסעדת דגים חלבית כשרה. בתולות ים אגב, אינן כשרות לפי ההלכה, ולכן אינן מופיעות בתפריט. סרייה רחוקה מלשדר את הווייב הטיפוסי של מסעדת דגים: את סירות הדייגים והמזח עטוף האצות והירוקת החליפו חלל מפואר עם שנדלירים שתלויים מתקרת ההיכל הגבוהה. במרכז המסעדה הוצב לעת ערב שולחן מתכת גדול מלא בקרח ועליו נפרסו הדגים הטריים. אלה, כפי הנראה, קיפחו את חייהם ליצירת אטמוספירה בלבד, כי בכל זמן שהותנו שם לא ראינו שמישהו ניגש לבחור מהם או אפילו להעיף מבט. תיבת הקרח נראתה יותר כמו פריט תפאורה שתפקידו לסמן שאכן מדובר פה במסעדת דגים, למרות שכל יתר האלמנטים זעקו: היי, אתם בכלל בחדר אוכל של מלון! תכניסו לכיס עוד קאפקייק ולכו לכותל!
עוד בטרם התיישבנו, ביקשנו מהמארחת לעבור אל צדו השני של קיר הזכוכית, למרפסת שבחוץ. האופן שבו כיווצה את גבותיה הבהיר שאנחנו מאיימים לפורר את הסדר העדין של הדברים, ובכל זאת, היא הלכה ובדקה וחזרה עם הדין: כרגע הישיבה בחוץ שמורה לאורחי המלון, אבל בסדר, הם מוכנים להעלים עין. מרפסת המלון, הממוקמת באוויר הפתוח ממש מול הטיילת, היא ללא ספק אחד היתרונות הבולטים של סרייה. טוב, אולי פחות לתל אביבים ששורצים בחוף על בסיס יומיומי, אבל בטח לאנשי עסקים זרים שיכולים להשקיף על הפעילות הערה בחוף בלי להימרח בזיעה לבנטינית ולהידרס על ידי קורקינט חשמלי. עבורם ה"עיר ללא הפסקה" פחות מחייבת, וכשירצו הם יפסיקו אותה עם וילון תלת שכבתי וזגוגיות אטומות לרעשים. יש ימים שאנחנו מפנטזים על אותו הדבר.
מה אכלנו?
למנה הראשונה הזמנו מנת ספיישל של אנשובי בכבישה קרה (38 שקלים), מפולט עם צלפים טריים ובשרניים בשמן זית. מנה פשוטה וטעימה שהיוותה גם הצהרת כוונות: פה לא עומדים להגיש דגים קפואים דאשתקד. בסרייה, בהתאם למעמד, הכל עומד להיות טרי ובסטיילינג מוקפד ועדכני. נתחי הדג היו מעולים, ועל כך קל יותר להרחיב בדרך השלילה: הנתחים לא היו מלוחים מדי, לא דקיקים, הם לא טבעו בשמן והעצמות היו כל כך עדינות וחסרות נוכחות (יותר מהרגיל) שתהינו האם לדג הזה אי פעם בכלל היו עצמות. עוד תפסה את תשומת לבנו צלחת הקרמיקה הנאה, שעשתה עלייה מברצלונה, עם יתר הכלים הלבנים. אין להשיג באיקאה.
אחרי האנשובי הגיע קרודו אינטיאס (72 שקל) עם שומר, עגבניות צהובות, זעפרן והדרים, שיצרו רוטב בצבע חלמוני. למנת הדג הזו היינו צריכים להיפתח: היא התחילה את דרכה מאוד עדינה, כמעט אנמית - בטח אחרי מנת האנשובי, וקאט לשתי דקות מאוחר יותר: אנחנו מלקקים את הרוטב עם האצבעות. נתחי הדג היו שמנמנים, הם שמרו על עצמאות הטעם מול יתר המרכיבים ובאופן כללי המנה התגלתה כבת לוויה מושלמת לאנשובי. יפתח בדרך כלל לא משוחרי השומר וטעמי האניס, ובכל זאת נהנה. גם כאן, לא יכולנו להתעלם מהצלחת היפיפייה, שנראתה ספק כמו צדפה מהים, ספק כמו תבליט גבס שנשים עושות בסדנות ארוטיקה. מתנה יפה להביא לחמות.
בהמשך הגיעה גבינת "משק שוורץ" אפויה (66 שקל) עם סלט ירוק ברוטב ויניגרט אגסים. זו מנה נחמדה ושמרנית, אבל האמת היא שאחרי כמה נגיסות די השתעממנו. הגבינה, תוצרת מחלבת הצאן המשפחתית שבמושב שדה אליעזר, הייתה חמימה ומעודנת, אולי יותר מדי, ולא סיפקה את אותה תחושת נהנתנות משכרת המלווה אכילה של מוצר רווי שומן. הסלט הירוק היה די מעיק, כמה ארוגולה בן אדם יכול ללחכך. והתותים אומנם מרעננים, אבל לא מספיק כדי לגבור על השיממון החלבי.
לביניים הזמנו שיפוד לוקוס ומנת פיצ'י דייגים (96 שקל) - פסטה מגולגלת ידנית עם פילה מוסר, צ'ילי, צלפים ובוטרגה (שהוספו במשורה). זו מנה ים תיכונית מובהקת, חריפה למדי, מעין אנטיתזה למנת הקרודו שטעמיה העדינים כמעט חמקו מתחת לרדאר. הפיצ'י, הלא הוא ספגטי מסורתי עבה שנעשה בעבודת יד, נדבק באופן מושלם לנתחי המוסר החריף והחמוץ, ומיד קיבלנו פלאשבק בנוסח הסרט "רטטוי" לילדות שלא הייתה לנו בכפר דייגים בצ'ינקווה טרה באיטליה. זו ללא ספק המנה הטעימה ביותר שאכלנו הערב. רווית טעמים, עם מרקם סמיך אך לא מכביד - אבל, כמו שציינו – סופר פיקנטית.
שיפוד הלוקוס (108 שקל) נצלה על גריל והוגש על קרם בובס (פירה שעועית לימה), ירקות צלויים וחצי פיתה, חרוכה גם היא. הכל היה טוב עד הנענע, שהשתלטה על המנה והפכה אותה כמעט לבלתי אכילה. אולי הרצון להדליק תיירים עם "חווית מידל איסט" גרם לשף להגזים. אבל הנה, הם קיבלו מנה יקרה מדי, ומה חוויה ישראלית אותנטית יותר מיוקר המחייה?
ויטה: "אתה עוד המשכת לאכול. אותי זה קצת דחה. הנענע הטמיעה בדג טעמים קשים, של טעות, של פיטורים בלי שימוע. אפילו אחרי שקילפתי אותה מהדג, לא יכולתי להמשיך לאכול ממנו. המלצרית, באמת בריה מתוקה, ניגשה לשאול איך השיפוד. אמרתי לה את דעתי בנימוס, והיא, בחיוך של פיה ובמבטא משגע ענתה, 'כנראה שעל טעם ועל ריח באמת אין מה להתווכח'".
עם השיפוד הגיע מרק הבויאבז הכשר (86 שקל), מלווה בארבעה טוסטונים וממרח רוי חלקלק (רוטב פלפלים קלויים בסגנון צרפתי). כל המנות אגב הגיעו כשהיו מוכנות, כך שיצאו לנו על השולחן ערבובים חסרי הקשר. המרק היה עז טעם, ונדמה ששאב את כל מה שהיה לדגים ולעשבי התיבול להציע. הוא היה סמיך וקרמי, עם קוביות דג גדולות ופרוסות עגבנייה צלויה שאפשרה לנוח מהביס הדגי. באמת ובתמים הרגשנו שלא נעשו יותר מדי ניסיונות לרסן את הבויאבז לטובת החך הישראלי, אלא שאז המלצר גילה לנו שהתיירים הצרפתים מתלוננים: "הם אומרים שהמרק טעים, אבל חבר'ה - זה לא בויאבז!". חסרה בו הכאפה של הים, את עוקץ השרצים שהם מרכיב קריטי בבויאבז אורגינל, שעשוי לפי המסורת משאריות יום העבודה שהדייגים לא הצליחו למכור. החמין של הים. אנחנו בכל אופן נהנינו ממנו גם בגרסה שמכבדת את הצו האלוהי, כאן בארץ הקודש. מנה מומלצת לאוהבי מרקי הדייגים.
לקינוח, ובהמלצת המלצרית, הזמנו מהתפריט מנה בשם המסתורי תה (52 שקל): עוגת ספוג ארל גריי עם ג'לי ארל גריי, גרנולה טרייה, גלידת ג'ינג'ר וטוויל חלב מקורמל - תקשיבו, שווה להגיע רק לזה. לשבת מול השקיעה, להזמין כוס יין (בקמפינסקי אפשר להזמין כוס יין בודדת גם של היינות היוקרתיים ביותר), ולטרוף את העוגה הזאת בהנאה. הילי גרינברג, קונדיטורית בצוות המלון, רקחה פה קינוח למופת. טעם התה האנגלי העדין, המתיקות של הגלידה, הקראנצ'יות של הטוויל השבור והגרנולה. וואו.
בנוסף, קיבלנו קינוח המתקרא לימון (54 שקל) באדיבות המסעדה: עוגת שקדים לימון עם מרנג קרמל לימון ופלורנטין שקדים. עוגת שכבות נהדרת לאוהבי הז'אנר שאיזנה בין חמוץ למתוק, עם נשיקות מרנג שמיימיות, אך לצערה הגיעה אחרי קינוח הארל גריי שלא השאיר לה סיכוי להרשים.
שווה את הבייסיטר?
סרייה היא מסעדה שמאתגר להמליץ עליה. היא כשרה, חלבית, נראית כמו חדר אוכל של תיירים אמידים, צופה לטיילת הסחית (ועל מסעדות חוף דיברנו כבר בפרק הקודם) וסביר להניח שלא תפגשו בה אף אדם שאתם מכירים. זה לא המקום לבקר בו כדי לראות ובטח לא כדי להיראות. ובכל זאת, היא מצליחה להתרומם מעל כל המכשולים האלה ולהציע ארוחה מוקפדת, יקרה למדי, על מנעד קולינרי שהוא יחסית מוגבל (בגלל הכשרות) ועדיין כזה שמאפשר ליהנות מרב-רובדיות מספקת. האם יש תמורה לכסף? אם הדוד העשיר שלכם הגיע לארץ למכור צוללת או שתיים והוא מזמין - לגמרי היינו הולכים על זה.
יוקרת המלון, ומכאן גם יוקרת המסעדה, מספקות לאורחים מוצר נוסף שנדיר להיתקל בו בארץ - ספייס. תחושה מפליאה של מרחב. תייר שיעשה ביום שופינג בגינדי TLV ובערב יאכל בסרייה ירגיש שישראל היא ארץ ענקית שמקדשת את המרחב האישי.
ויטה: "אני חושבת שזה המקום הראשון שאני ממליצה להגיע אליו בראש ובראשונה בגלל המלצריות (והמלצר). הן היו כל כך מקסימות שמנהלת המשמרת ניגשה לוודא שהן לא מאיימות לנו על הזוגיות."
יפתח: "אז זהו ש… [כחכוח] ויטה, אני עוזב את הבית".
סרייה. מלון קמפינסקי. הירקון 51, תל אביב, טלפון: 03-7768888. כשר