פעם, לפני שהייתה קורונה, עשרת אלפי אנשים התנפלו על כרטיסים להופעות רוק ופופ. אתרי מכירות קרסו אחרי שהמוני מעריצים התקוטטו על המקומות הכי קרובים לבמה. ספסרים ממולחים הפקיעו מחירים עד השמיים. אצטדיונים ואולמות עלו על גדותיהם. הרמקולים רעמו, הכוכבים שרו וענטזו, בקהל רקדו ואכלו נקניקיות בלחמניות. הייתה זיעה, הייתה מוזיקה, אנשים נגעו זה בזה. זוכרים את הימים שאנשים נגעו זה בזה?
והיום? דממה. אין הופעות, אין זיעה, אין נגיעות. אז מה בכל זאת מחליף את ההופעות? משלוחי האוכל, כמובן. זה הרוקנרול החדש. זו סנסציית הפופ הנוכחית. המעריצים שבגללם קרסו אתרי המכירות, נוהרים עכשיו לאפליקציית וולט. את מדונה והרד הוט צ’ילי פפרס החליפו מסעדות ושליחים על טוסטוסים. רוצים לדעת מה הכרטיס החם ביותר שכולם רודפים אחריו עכשיו? זה לא סוד כזה גדול, אבל מטוב ליבי אני אגלה לכם בכל זאת: בשבועיים האחרונים אין משהו יותר פופולרי, יותר לוהט, מהמשלוח של מסעדת מנטנטן בתל אביב.
כבר כמעט שבועיים שאני פאקינג מנסה להזמין מהם. מנטנטן הודיעו שהם מתחילים לעשות משלוחים באיחור אלגנטי אחרי כולם. כנראה שהם היו צריכים להכין את עצמם מבחינה נפשית ומקצועית. ביום הראשון, קרס מערך ההזמנות. העמוד שלהם בוולט היה זמין לסירוגין. רגע אפשר להזמין - וברגע השני - מודיעים לך שזהו, אין משלוחים יותר. ככה במשך ימים ארוכים. הקהל התנפל על הוולט של מנטנטן כמו אריות שקופצים על זברות בסוואנה. ההזמנות נפתחות כל יום בשעה 12:00 ואחרי חצי שעה מודיעים לך שהמסעדה סגורה. אחרי רבע שעה, היא נפתחת שוב ואז שוב נסגרת. החבר’ה לא עומדים שם בעומס מסתבר. וזה לא בגלל הם חאפרים, אלא דווקא בדיוק להיפך: זו מסעדה שלא לוקחת את המשלוחים בתור חלטורה לא מחייבת. הם התכוננו לרגע הזה, בנו בקפדנות את האסטרטגיה כמי שיוצאים למלחמת הישרדות בשוחות. זה בדיוק ההבדל בין חיילים פשוטים לגנרלים.
גם לפני הקורונה, מנטנטן הייתה מסעדה עמוסה שקשה להשיג אליה שולחן וגם כיסא. ביקרנו שם לפני יותר משנה והתרשמנו מהרמה הגבוהה. הם התחילו בתור דוכן קטן בשוק אלנבי-רוטשילד ז"ל והפכו, לאט אבל בטוח, למקום שמגיש את “הראמן הכי טוב בישראל”. אני כותב זאת במרכאות כי נמאס מדירוגים ונמאס מהמילה “ראמן”. עם עובדות, לעומת זאת, קשה להתווכח. זו עובדה שמנטנטן הפכה תוך זמן קצר למסעדה יפנית רצינית, פרפקציוניסטית, שואפת למצוינות. המשלוחים לא ישנו זאת. ביום ראשון, למשל, הם לא שולחים דגים, כי ידוע שזה לא יום טוב לדגים טריים. כשנגמר החזיר, אין מנות חזיר. זה הופך את ההזמנה מהם לרולטה יפנית וסיוט סיזיפי. מנות צצות, נעלמות, מופיעות מחדש, השליחויות מפסיקות וחוזרות לסירוגין. “כדאי לנסות שוב בקרוב”, הם כותבים. בלגן רציני. עושה רושם שקשה להם תחת הלחץ, אבל זו לא קפריזה חובבנית. זה רק בגלל שהם מסרבים להתפשר על ההכנה וחומרי הגלם. מסעדה אחרת כבר הייתה שולחת לכם מנה חמה מרמי לוי.
בסוף הצלחנו להזמין מהם. זה היה קשה כמו להשיג כרטיס להופעת איחוד של הסמיתס. ותיכף נגיע לפאקינג ראמן. קודם כל, הזמנו שתי מנות מאגף הסושי וממש חבל שלא הזמנו יותר, כי במנטנטן מדברים יפנית עם הדגים הנאים ומבינים איך הדברים אמורים להיות. למשל צ’יראשי (68 שקלים) - קערה (מחומרים מתכלים. כל הכבוד) מלאה באורז ועליה פרוסות דקיקות של סלמון, דג לבן (כינוי גנרי לדגי החקלאות הימית), טמאגו וביצי סלמון. האורז עשוי לעילא. חמצמץ במידה, דביק אך נפרד. אורז סושי מצוין. הדגים מוגשים בטמפרטורת חדר. אלה לא הדגים הלא טריים ששולפים ברגע האחרון מהמקרר. גם צמד ניגירי (42 שקלים) של בטן סלמון צרובה וביצי סלמון היו מעולים. כמות אורז מינימלית, דג מותקן היטב. שוב, חבל שלא הזמנו יותר מזה. מנטנטן היא לא רק ראמנייה מצטיינת אלא גם סושייה טובה.
המשכנו למנות מטוגנות: “קארה אגה” (32 שקלים) הם בעצם סוג של מק-נאגטס, אבל בליגת העל: שש חתיכות של פרגית במעטפת בצק, סאקה ושום עם מיונז פיקנטי בצד. החוכמה כאן היא לשמור על העסיסיות והפריכות במשלוח. הן אכן נשמרו, כנגד כל הסיכויים. כמו גם במנה של “טוריקאטצו” (48 שקלים) - שניצל יפני שמגיע עם חרדל, רוטב טונקאצו וסלט כרוב. פריך ועסיסי. שניצל כהלכתו ולא יותר מזה.
גרסה נוספת של השניצל הזה היא “קאטצוקארה” (62 שקלים) שמגיעה בתור שניצל עוף או חזיר (לא היה חזיר הפעם) עם אורז ותבשיל קארי יפני (אינסטנט, משקית). השניצל - שניצל, האורז סבבה והתבשיל ארומטי וטעים. לא צריך הרבה יותר מזה. כנ”ל במנות של גיוזה טבעונית (38 שקלים) וגיוזה עוף (38 שקלים). הצליחו לשמור כאן על איזון נכון בין אידוי הכיסונים לטיגון שלהם. למה לא הזמנו גיוזה חזיר? שוב פעם, כי נגמר. אלה לא דברים שהיו קורים במסעדה פיזית, אבל אנחנו נמצאים בטריטוריה שונה לגמרי.
ועכשיו לראמן. לא סתם ראמן. “הכי טוב בישראל”. אתה בעצם מקבל כאן יצירה להרכבה עצמית כולל דף הוראות. זה מראה על המקצוענות של פרנסי מנטנטן. בקלות יכלו לשלוח ראמן דלוח עם כל המרכיבים בפנים, ושהלקוחות ייחנקו. זה לא הסטייל שלהם. הציר מגיע בתוך שקית פלסטיק (כן, נו) ואתה נדרש לחמם אותו ארבע דקות בתוך מים רותחים. אחר כך מבשלים את האטריות למשך 30 שניות ומוסיפים את הביצה החצי רכה, את פרוסות הבשר, הבצל הירוק, השומשום והצ’ילי. פאזל נהדר (הם אפילו מצרפים כף מתכת ייעודית). כל שלושת הראמנים היו מעולים, ולא אתפייט וגם לא אתקטנן על רמת עומקו ודחיסותו של הציר. מובן מאליו שראמן לא יכול להגיע כמות שהוא במשלוח. זה היה הדבר הכי קרוב שיש. אגדאשי טופו ראמן (64 שקלים) בציר דאשי צלול, “טורי ראמן” (64 שקלים) - ראמן על בסיס ציר עוף, והיהלום שבכתר - “טונגארה ראמן” (64 שקלים), ראמן על בסיס ציר חזיר, ג’לטיני, עם מתיקות ומרירות נעימה, שמרגישים בו את אורך הרוח הנדרש. לא כולם היסטריים בגלל הקורונה. יש כאלה שלא איבדו את הסבלנות.
לקינוח הזמנו “שוקולד מאצ’ה” (24 שקלים) - חמש קוביות של גנאש שוקולד לבן מצופות באבקת מאצ’ה שמנטרלת את המתיקות והשומניות הבלתי נסבלת של השוקולד הלבן. אני כבר אומר לכם: יהיה קשה להזמין ממנטנטן, אולי תישברו בדרך, אולי תרצו לוותר, אולי לא יהיה לכם כוח לניג’וסים האלה. אבל אם תעברו את כל המכשולים, ההנאה שלכם מובטחת. אני לא מאמין - בגלל הקורונה, התחלתי להישמע כמו ערוץ הקניות.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מ-TYO
מנטנטן. נחלת בנימין 57, תל-אביב. טלפון: 03-6725318. לא כשר