היינו באילת ונמלטנו ״מן האספלט ומן הערים המקומטות״, כמו ששר ליאור ייני למילותיו של ירון לונדון. נמלטנו גם מהטילים והאזעקות והנפילות. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אילת הפכה לעיר מקלט, רחוקה מהמבצעים הצבאיים והמלחמות. עיר שמלכתחילה נבנתה כאופוזיציה לישראל ה״אמיתית״. טריטוריית נופש עצמאית. כל המרחב האורבני שלה – חופים, מלונות, הטיילת – נועד לבודד אותך מפני כל מה שהוא עצוב, מסוכן, מפחיד ומדמם. באילת אתה אמור לשכוח את המציאות, למרות שמדובר במשימה שהיא על סף הבלתי אפשרית. איך אפשר לשכוח כשעמית סגל מתעקש להפציע גם מתוך הטלוויזיה בחדר המלון? אפילו הדולפינים כבר יודעים לדקלם את המנטרות הלוחמניות של רוני דניאל. רק אם נצלול לקרקעית ים סוף, אולי נצליח להשיג קצת שקט. קצת שקט, בבקשה.
הלכנו למסעדת המפלט האחרון. כן, אנחנו מודעים לשם האירוני, דווקא בעת הזאת. איך אפשר שלא? אבל לא בגלל האירוניה הנחנו את ישבנינו שם, אלא בגלל ההיסטוריה. המפלט האחרון היא אחת מהמסעדות המזוהות ביותר עם אילת, מוסד שפועל למעלה מארבעים שנה, כולל בגלגול קודם בשארם א׳ שייח. מאות אלפי ישראלים אכלו במקום הזה. אולי מיליונים. אין הרבה מסעדות ישראליות שיכולות להתגאות בפז״ם כה ארוך. מה הוא סוד ההצלחה? סוד ההישרדות? זה פשוט מאוד: להתנגד לכל ניסיון להתחדש ולחדש. להשקיף מנגד לאירועים האחרונים. שהילדים ישחקו להם בקולינריה עכשווית ויצירתית. במפלט האחרון מאכילים ומזינים אנשים. זו מסעדה שקודם כל שמה דגש על יעילות. אין פה ״שף״ ואף אחד לא מדבר על ״עונתיוּת״ או ״מקומיוּּת״. העובדים לא מעמידים פנים שהם אמנים.
המפלט האחרון פועלת מחוץ לזמן. זה לא שהזמן עצר בה מלכת. זה שהיא פשוט אדישה לכרונולוגיה. פה ושם תוכלו למצוא בתפריט מנות יותר ״עדכניות״. למשל, סביצ׳ה או פסטה שחורה ואפילו לובסטר (מוקרם, כמובן). זה בטל בשישים. המפלט האחרון היא מסעדת דגים ופירות ים שמודעת מראש לתבוסתה. לאילת יש סיפור בעייתי עם דגים. מכלובי הדגים בימי ים סוף שנסגרו ב-2008 ועד תקנות הדיג המחמירות בשמורת הטבע והאלמוגים. אתה נכנס לתוך המסעדה ואת פניך מקבלת ממורביליה קיטשית – דגמי אניות, רשתות דיג, צלצלים, תמונות של עשרות מיני דגים. זה שפע מזויף. עדות לעולם שאיננו. בכניסה ניצב אקווריום ריק. אין מטאפורה מדויקת מזה. המפלט האחרון מגישה את רוב חומרי הגלם שלה מתוך שקיות ניילון קפואות וחקלאות ימית. היא מתקיימת עם הגב לים והפנים למקפיא.
התחלנו את הארוחה עם פרנה (18 ש״ח) שמוגשת עם טחינה של חצילים שרופים, סלט כרוב לבן ורוטב אלף האיים. הלחם טוב וטרי, אבל זו לא הפואנטה. מי היה מעז להגיש רוטב אלף האיים בימינו? זה הרי לא נחשב לאנין טעם דיו. בואו ונשאיר את אנינות הטעם לימי שלום. בימי מלחמה, מיונז על לחם זה כמעט כל מה שצריך.
המשכנו עם מנה שאין ברירה אלא לקרוא לה אגדית, מכיוון שהיא מהווה תזכורת פרהיסטורית למנהגים שכבר פסו מהעולם – קוקי סאן ז׳אק (60 ש״ח) מוגשים בתוך קונכייה ענקית וכמובן, מוקרמים בשמנת מתוקה וגבינה צהובה. עכשיו, תצחקו ותלעגו כמה שאתם רוצים, תחשבו שאתם מתוחכמים, אבל יש סיבה שבגללה המנה הזאת עדיין חיה ונושמת. היא פועלת על מרכזי עונג מאוד פשוטים ופשטניים, או-הו כמה שהיא פועלת. פירות הים הקפואים והמופשרים, הקרמיוּת הדביקה, השמנונית, המתיקות הכמעט ילדית הזאת, הכמעט פרימטיבית. כף ועוד כף, ואין ברירה אלא להשתחוות בפני הוד רוממותה הקונכייה.
הלכנו גם על הסביצ׳ה (45 ש״ח), מקוביות דניס, חתוכות בצורה לא סימטרית (אין סימטריה!), מעורבבות בפלפלים אדומים, צהובים וירוקים ובצל סגול. המון לימון, זה ברור. הדג מאבד מטעמו והופך לטקסטורה ותו לא. אבל במה זה שונה מכל סביצ׳ה שמגישים במסעדות הנחשבות בתל אביב?
סלט פירות ים (58 ש״ח) הדגים את הצד הלא מי יודע מה של האנכרוניזם: צינורות קלמרי ושרימפס קטנים, באיכות תעשייתית די ירודה, מטוגנים בשמן עמוק עד שאיבדו כל צלם אנוש: טעמם כמו קרטון, מעורבבים בתוך סלט חסה ברוטב חרדל דיז׳ון. אני לא יודע לאיזה עשור מדויק המנה הזאת שייכת – סוף סבנטיז, בואך אייטיז – אבל יש אמיתות שהיו נכונות אז ונכונות גם היום. כמנה היא בלתי אכילה, גם מכונת זמן לא תעזור לה.
לעיקריות, הזמנו צמד שיפודי שרימפס (106 ש״ח) ולברק שלם (115 ש״ח). שניהם צלויים על גריל פחמים וזה מה שעושה את כל ההבדל. השרימפס הקפואים (למה שיהיו טריים? שאלה רטורית) נהנים מהארומה המפוחמת שמשכיחה מהסועד את זכר שקית הפלסטיק. עשן הוא התבלין היעיל ביותר. הלברק מוכיח שאין תחליף ליד שעובדת כבר יותר מארבעה עשורים, גם אם זו לא בדיוק אותה יד ולא אותם הטבחים. רק ותק וניסיון יכולים להוציא כזה דג מושלם ועסיסי.
לא הזמנו קינוח כי קינוחים לא עומדים היטב בפני שינויי הצייטגייסט וחס וחלילה שניאלץ להתמודד עם איזו בוואריה רוויית ג׳לטין. למה להרוס ארוחה לא רעה? המפלט האחרון נותרת כאחרונת המוהיקנים בקרב המאסף על הזכות להיות מוקרם. אם בשנת 2021 יש עדיין מישהו שתוהה לגבי הרלוונטיות שלה, אז המסקנה היא ברורה: לפעמים הכי רלוונטי זה להיות לא רלוונטי.
המפלט האחרון. שמורת טבע חוף אלמוגים, אילת. לא כשר