גל לטיני שוטף את ענף המסעדות בישראל. לא שמתם לב? תיכף תשימו לב. למה דווקא עכשיו? ככה. זה מה שקורה כשאין תרבות ואין שורשים. דברים מתרחשים ללא סיבה. אאוט אוף דה בלו. לפי גחמות ואופנות. הם לא צומחים, הם מופיעים לפתע. כמו חצ'קונים. ואחר כך? יישארו כמה צלקות, זה בטוח.
הנה התוספת החדשה לשיגעון: מירנצ'ו, שמגדירה את עצמה בתור מסעדה דרום אמריקאית, והיא בעצם מסעדת תיירים לכל דבר לעניין. כן, מה ששמעתם. מסעדת תיירים שבקלות יכולה הייתה להיות ממוקמת על אחד מהחופים במקסיקו, מאר דל פלאטה בארגנטינה או בוגוטה בקולומביה. בעצם, איפה שלא תזרקו מטבע בדרום אמריקה – או לצורך העניין, בכל מקום אחר בעולם – תמצאו מסעדת תיירים כזאת. אבל מירנצ'ו, הפלא ופלא, היא מסעדת תיירים דרום אמריקאית שממוקמת בסמטה קטנה, בתוככי יפו, במדינת ישראל. וזה דבר מוזר בפני עצמו.
עכשיו, בואו נבהיר קודם כל – מסעדת תיירים זה לא בהכרח עלבון. בוודאי לא עלבון אולטימטיבי. מירנצ'ו היא מסעדת תיירים. לא מלכודת תיירים. מה ההבדל? שמלכודות תיירים מתבססות על תאוות בצע, ציניוּת, ניצול הזדמנויות ורמה נמוכה של שירות והיצע. ומסעדות תיירים? הן בסך הכל רוצות שכולם יהיו מבסוטים.
אז האם אנחנו מבסוטים? ובכן, כן ולא. בואו ונתחיל בזה שמירנצ'ו הייתה בקלות יכולה להיות מסעדה לספרינג ברייקרז אמריקאים בקנקון. היא ממש משעתקת אחד לאחד את האסתטיקה של הדבר עצמו: מפות שולחן משובצות, מוזיקה דרום אמריקאית עולצת ברמקולים, דגלים על הקירות, מאמא זועפת במטבח ובעלים עם קוקו שמסתובב במסעדה עם חיוך ומדבר בספרדית. למלצר שלנו קראו אסטבן. לפי דעתי הוא בן 16 ויש לו גשר בשיניים. הבנתי שבערבים, כשהמסעדה מתמלאת (כשאנחנו היינו היא הייתה די ריקה, כאילו שנגמרה עונת התיירות), האורחים נוהגים לקרוע את הרחבה בקצב הסלסה. אתה מצפה שמעל למסעדה יפעל הוסטל קטן, וחנות מזכרות מעבר לפינה. והיו שם גם כמה ברחשים. זה באמת – טוּ גוּד טוּ בי טרוּ. כמעט יש תחושה שזה כבר לא אמיתי מרוב שזה אמיתי. כאילו שהמסעדה נבנתה באופן אירוני, כאיזושהי קריצה קאמפית לאתוס מסעדות התיירים. אבל לא, מירנצ'ו זה ממש זה. הרבה מסעדות בתל אביב, שמכורות לכל האידאה ה"אותנטית" ורודפות אחריה באמצעים מלאכותיים, עם מעצבי פנים ומעצבים גרפיים ולוּק-בּוּק ואנשי תדמית ויחצנים, יכולות ללמוד ממירנצ'ו איך עושים את זה בלי יותר מדי מאמץ. מירנצ'ו כל כך אותנטית שזה מפחיד. כשיצאתי מהמסעדה דמיינתי שמהדלת, אני ישר קופץ לתוך הים הקריבי. אבל כל מה שהיה שם זה קיר מלוכלך מפיח של מכוניות חולפות. אז ויתרתי.
אה, ואיך שכחתי? יש גם את העניין הפעוט הזה של האוכל. מסעדות תיירים לא ידועות כמצטיינות בתחום הקולינרי. הן גם לא מתיימרות להצטיין. תיירים בחופשה הם אנשים לא יותר מדי בררנים, בדרך כלל, ולכן – מסעדות תיירים מרשות לעצמן להתפזר ולהתקשקש. כאמור, הן בסך הכל רוצות שכולם יהיו מבסוטים. וגם בתחום הזה – מירנצ'ו היא לגמרי אותנטית. יותר מדי אותנטית.
המלצר עם הגשר הניח בפנינו תפריט צבעוני, עטוף בכריכת עץ עם עיטורים קיטשיים (לא, לא היו שם צילומים של המנות, לצערנו. פאק ראשון ויחיד באמינות). מירנצ'ו היא מסעדה דרום אמריקאית וכבר כאן היא נופלת. הרי זו הגדרה כל כך רחבה שאין סיכוי שניתן יהיה לממש אותה בצורה משביעת רצון. יש מרחק תרבותי עצום בין ארגנטינה, ברזיל, קולומביה, מקסיקו, צ'ילה ופורטו ריקו, ואסור לשים אותן בכפיפה אחת. אבל במירנצ'ו מתעקשים, משום מה. מה שנקרא – תפסת מרובה, לא תפסת. כמו שיש מסעדות פן-אסייתיות שמגישות דים סאם סיני, סושי יפני ומנות אורז קוריאני, הנה לכם מסעדה פן-דרום אמריקאית, כזו שיורה לכל הכיוונים. לצערנו, נרשמו רק פגיעות בודדות.
אז התחלנו עם טאקו ברבאקוע (18 ש"ח) מעדות מקסיקו, שהיה מתחת לכל ביקורת. הטורטייה הייתה יבשה, תעשייתית וקנויה מראש. למילוי – בשר בקר שעושן בגריל פחמים ונקצץ – היה טעם לא נעים, שלא כל כך הבנתי את מקורו. אולי עישון יתר. אולי מחסור בתיבול. מעליו פוזרו רצועות עייפות של חסה. וזהו. ללא רטבים חריפים שמוגשים לשולחן או אפילו גוואקמולה. זה לא אוכל מקסיקני. זה אוכל מקסיקני כפי שמוגש במסעדות תיירים גרועות. וככזה – הוא בהחלט עושה את העבודה. לקחנו ביס והזזנו את הצלחת לקצה השולחן.
סך הכל, טוסט נחמד
הגוואקמולה הופיע דווקא במנה לא רעה של פלאוטס (18 ש"ח). מנה מקסיקנית מסורתית, נדירה במחוזותינו, של טורטיות תירס מטוגנות ומגולגלות לכדי צורה של חליל, ממולאות בעוף, ולצדן סלסה חריפה במידה ושמנת חמוצה. הבעיה הייתה שהמילוי היה פושר והעוף היה קצת יבשושי. נו, בסיידר. אנחנו במסעדת תיירים, כזכור. יש עוד חופשה ארוכה לפנינו (האמת שלא. חזרנו הביתה במונית שלקחנו מכיכר השעון).
את האומה הוונצואליינית ייצגה יחסית בכבוד ארפה ממולאת בעוף וגבינה (16 ש"ח). פיתה קטנה, מקמח תירס לבן, שהחוכמה היא שהחוץ שלה יהיה פריך לגמרי, והבצק בפנים – כמעט לא עשוי. ולא כך היה. הבצק היה כמעט יבש לגמרי. אבל מילוי העוף והגבינה היה לא גס ובדיוק במידה הנכונה. בסך הכל, טוסט נחמד.
מקולומביה הגיעה אמפנדת בשר בקר (8 ש"ח) שהייתה מעולה. מטוגנת ולא שמנונית. מילוי בשר בעל טקסטורה על הסף הקרמי. ביס מושלם של אוכל רחוב קלאסי.
לואיסיטה קאריבית (32 ש"ח) הייתה מנה של שישה שרימפס מופשרים, בציפוי פריך של שבבי קוקוס מתוקים מדי, שנטבלו במיונז צ'יפוטלה. אני בקלות יכול לראות סטודנטים שיכורים בחופשה מהקולג' טורפים את השרימפס האלה, כולל הזנבות. אנחנו היינו קצת פחות נלהבים, יש לציין.
למנה עיקרית לקחנו טאמאל קולומביאני (69 ש"ח), גרסה די דומה בסך הכל לטמאלס המקסיקניים: קמח תירס שממולא, במקרה הזה, בעוף מפורק, עטוף בעלי בננה ומאודה או מבושל. קיבלנו את הטאמאל ללא עלי בננה (זה הטקס הכי כיפי בטמאלס: לפתוח את עלי הבננה). כיס קמח התירס היה, שוב, יבשושי (אולי בגלל שעלי הבננה לא הגנו עליו), ודווקא העוף היה עסיסי ועשוי כראוי. הוא הוגש עם אורז וסלט כרוב של שווארמיות.
לקינוח הזמנו צ'ורוס (22 ש"ח), ומה אפשר לומר עליהן? סופגניות מטוגנות ושמנוניות עם סוכר וגלידת וניל תעשייתית לצדן. זה הכל וגם זה יותר מדי.
אבל בואו נחזור לעניין האסתטי. מירנצ'ו היא אטרקציה תיירותית. על אמת. לכו לשם כדי לחוות את אחד מהפלאים הישראליים האלה. איך פתאום צומחת לה מסעדת תיירים דרום אמריקאית אסלית במרחק של חמישים מטר מאבולעפיה. זה יכול לקרות רק במדינה המטורללת הזאת, וזה מגניב לאללה. והאוכל? המחירים זולים, ונראה שמכינים אותו בכוונות טובות. מרגישים שזה באמת מקום עם נשמה; עם רצון לשמח את האורחים שהגיעו מרחוק (או מעג'מי). והטעם? ננסה שוב בחופשה הבאה.
מירנצ'ו. יפת 30 יפו, 077-7110977.
