ג׳יימס מרפי הוא הסולן של אל.סי.די סאונדסיסטם (לטעמי אחת מהלהקות הגדולות של המאה ה-21 - אם לא הגדולה שבהן) ואיש מבריק באופן כללי. מרפי פירק את הלהקה שלו בשנת 2011, ועכשיו הם עושים קאמבק (כאן תוכלו לקרוא את הביקורת על האלבום החדש). בשנים שבהן לא היה פעיל מבחינה מוזיקלית, הוא התמסר לאהבתו לקפה וכן, גם לאוכל. הבן אדם נהיה פוּדי כמו כולם. בראיון שנתן לאחרונה למגזין Volture הוא נשאל על ידי המראיין: "אם בגיל 20 ומשהו היו אומרים לך שכשתתבגר אתה תתלונן על איכות הבורטה שהגישו לך במסעדה, איך היית מגיב?". "מה זאת אומרת?", ענה מרפי בנחישות. "הייתי מעניק לעצמי מכה הגונה בביצים". התשובה של מרפי מייצגת את מה שקרה לדור שלם של אנשים צעירים שהתבגרו במהלך 20 השנים האחרונות; הם החליפו את העיסוק במוזיקה בעיסוק באוכל. פעם הם דיברו על סולואים של גיטרות וטראקים של טכנו, היום הם מתאבססים על בורטה ומחליפים ביניהם המלצות למסעדות מישלן בטוקיו. זו אכזבה נוראית, כי אף אחד לא חולם להיות פודי. רובנו, בוודאי אנשים ששייכים לקליקה הרוחנית של ג'יימס מרפי, רצינו להקים להקה או להפוך לדי.ג'ייז או לכל הפחות, חשבנו שהתרבות תהיה דומיננטית בחיינו עד שנמות. לא תיארנו לעצמנו שכשנגיע לגילאי 30 או 40, נהפוך לאניני טעם ונתחיל להתעניין בטעמו המורכב של קיפוד הים, או נתחיל להבדיל בין סוגים שונים של חמון. מגיעה לנו בעיטה בביצים? בטח שמגיעה.
סנטה קתרינה, שנפתחה לפני יותר משנתיים, היא מסעדה שפונה באופן מובהק לדור שהחליף להקות רוקנרול בדגים נאים. זה החידוש המשמעותי ביותר שלה. היא לקחה את מטבח העדוֹת של חיים כהן ורפי כהן שהתגלגל להיות "מטבח ישראלי חדש", והנגישה אותו עבור צעירים שלפתע מצאו את עצמם מתעניינים באוכל. התפריט שלה מזכיר לי מסיבה במועדון קטן; הוא כיפי ולא יומרני, ונוזלת ממנו שמחת חיים אמיתית. המנות שמוגשות במקום מודעות למקומן על ציר הזמן וההיסטוריה הקולינרית המקומית. הן מצטטות ציטוטים, אבל לא עד כדי אובדן מקוריות. הן מצליחות לשמור על זהות עצמית. כמו במוזיקה העכשווית, הן מדברות בשפה מוכרת, משוחזרת, משוכפלת, משועתקת, רטרואית, אבל כשזה יפה – זה יפה. וכשזה טעים, זה הכי טעים.
למרבה הצער, תומר אגאי, השף והבעלים של סנטה קתרינה, החליט להפיץ את בשורת מסעדת האם שלו, והעניק את שמו למסעדה נוספת בשם יריחו, שנפתחה לפני כחודשיים בשוק היווני ביפו. אגאי משמש בה כ"יועץ קולינרי", עוד אחד מהמקצועות המיותרים האלה, ואת המושכות במטבח הפקיד בידיו של בחור בשם עידן פרץ, שעבד בפופינה, מסעדה שמגישה אוכל יותר אנאלי מאשר זה שנהוג בסנטה קתרינה. כך שלפחות על הנייר – יש כאן מפגש קצוות, בין אוכל משוחרר לבין אתיקה הקפדנית. אבל כמו שקורה בדרך כלל כששתי גישות מתנגשות זו בזו, התוצאה היא משחק סכום אפס, או גרוע מכך – תאונת דרכים נוראית. יריחו היא לא טוטאל לוס לגמרי, אבל אחרי שני ביקורים, אני יכול להגיד במידה רבה של ודאות שזו מסעדה עם בעיית ניווט קשה. או שהנהג עיוור או שהמכונית איבדה את הבלמים או שהכביש עקום. כך או כך, אם יריחו הייתה בן אדם, הייתי מעניק לה מכה הגונה בביצים. אולי זה יגרום לה להתעורר.
התפריט של יריחו הוא ההיפך הגמור מזה של סנטה קתרינה שמטילה עליה את הצל שלה, ובצדק. ככה זה כשבכל ההודעות לעיתונות דוחפים לך את שמם של אגאי וסנטה קתרינה בתור נכס יחצ"ני. זה תפריט פרום ומתאמץ. וואנבי אמיתי. אם סנטה קתרינה היא אל.סי.די סאונדסיסטם של המסעדות הצעירות בישראל, אז יריחו היא להקת קאברים כושלת. היא מנסה להגיד את מה שנאמר כבר בסנטה קתרינה, ולהוסיף עוד כמה משפטים משל עצמה. אבל אתה לא מבין על מה היא מדברת. לא בגלל שיש לה שפה חדשה, אלא מכיוון שזה ג'יבריש חסר ייחוד. על דפיו של התפריט מצוין כי הוא "בהקמה". זו גירסה חדשה ל"בהרצה", המצב הקיומי האהוב על מסעדני ישראל. מסעדות פתוחות חודשיים, שלושה, חצי שנה, והן עדיין מריצות את עצמן ומקימות את עצמן על חשבונו של הסועד התמים שאמור לשלם מחיר מלא על כשלונותיהם של אחרים. זו חוצפה משוגעת וחוסר כבוד לכסף שלקוחות מוציאים מכיסם. רוצים להשתפשף ולצבור ניסיון? תשתפשפו, תצחצחו חרבות, תחשבו מחשבות. אבל גם לזה צריך לשים גבול. אם אתם לא מספיק בטוחים בעצמכם ורועדות לכם הברכיים, פשוט אל תפתחו מסעדות. גם זו אופציה, לא?
הנה הדוגמה הטובה ביותר להתנגשות הג'יברישית שמתרחשת ביריחו: פיצה יפואית (54 שקלים). במקום רסק עגבניות – קרם כרובית. האם זו הנדוניה המודרנית שהשף עידן פרץ הביא איתו מפופינה? קרם כרובית? דיקטטורת הקרמים והקציפות היא אחת מהרעות החולות של המטבח העכשווי. מי צריך את זה? מה זה מוסיף? מה אנחנו מרוויחים כאן? לא סתם מכינים פיצה מרגריטה מאז המאה ה-19, לפי אותו מתכון ואותם מרכיבים. אתה לא יכול לקום בוקר אחד ולהחליט שאתה מחליף את רוטב העגבניות בקרם כרובית. זה מעשה שדורש מחשבה והדרת כבוד כלפי הדבר הזה שנקרא פיצה. קרם כרובית זה ההיפך מכבוד ומחשבה. זה טריק נטול טעם ונטול היגיון. הקרם נמרח בשכבה דקיקה והוא לחלוטין לא מורגש; הוא מוסיף מעין לחות לא נעימה לבצק, וחלקו העליון התקשה במגע עם חום התנור. על הפיצה פזורים זיתי קלמטה, בצלים צלויים וסרדינים מקופסת שימורים. המלצר המליץ (בפאתוס אינפנטילי) לסחוט לימון על הפיצה כדי "לאחד את כל הטעמים, ממש תסחטו את הכל מלמעלה. זה יוצא מדהים". התוצאה הייתה הפוכה ובלתי מדהימה בעליל: הלימון הוסיף חמצמצות מיותרת לפיצה ופיזר את הטעמים לכל הכיוונים. יש כאן ניסיון לשלב עלק-אותנטיות (מה הקשר בין כרובית ויפואיות?) עם פסאודו-חדשנות, אבל קרם כרובית זו לא המצאה מרעישה ולא הייטק ו"פיצה יפואית" זה לא פנטנט מרגש. זו התחכמות נטולת מטרה ופאסון. שיר גרוע של להקה שלא יודעת לכתוב להיטים פשוטים.
הטריק הבא, כמו שאומרים הקוסמים, היה "כדור ים נא" (44 שקלים) – קוביות מוסר נא, מעורבבות בבורגול, מפוסלות לכדי צורה של כדור, ומכוסות בפלפל מוחמץ. נו, אז מה? כשאין משהו מקורי להגיד, מנסים לשלוף ארנב מהשרוול. צר לי, אבל ראיתי יותר מדי ארנבים נשלפים מתוך שרוולים בחיים שלי. חלקם התגלו בסופו של דבר כעכברושים.
סלט בקר נא ולחם שום (41 שקלים) זו עוד טעות ניווט בשלל טעויות הניווט של יריחו: מה רע ברצועות של בקר נא עם עלי רוקט טריים? אז למה להוסיף להם קרוטוני לחם שום, צלפים מטוגנים ואיולי זעתר? זו התוצאה המבולגנת של חוסר ביטחון ממאיר. איפה שאמורים להחסיר, מעדיפים להוסיף, מתוך תקווה שההגזמה תייצר תחושה כוזבת של משהו חדש. קודם כל תעשו את הישן כמו שצריך. הנה הבעיה של יריחו, בוודאי מול היתרונות של סנטה קתרינה: איפה שאין סטנדרט, מנסים להמציא סטנדרט בכוח. אם סנטה קתרינה עומדת על כתפי ענקים, יריחו מרחפת באוויר ואוטוטו מתרסקת.
מסחאן (58 שקלים) הייתה המנה הטובה בארוחה, וזו לא מחמאה גדולה: עוף קונפי, עסיסי בהחלט, מונח על לאפה שהבצק שלה כל כך עבה עד שאין שום זכות לקרוא לה "לאפה". זו פוקצ'ה על סטרואידים. העוף התערבב ביוגורט זעתר, צנוניות טריות, ולמרבה החרדה – פיסטוקים על קליפותיהם. ספרנו שלוש קליפות שלמות שכמעט שברו לנו את השיניים. מה זה צריך להיות?
קינחנו במוס שוקולד (32 שקלים) לא מלהיב, שמנתי מדי, שמגיע עם חלבה, סילאן וקצפת רכה. יופי לו.
אותו קרם, עדיין משעמם
כשהתחלנו את הארוחה השנייה נזכרנו שהזמנו בארוחה הראשונה מנה של קציצות אורז (28 שקלים) שמעולם לא הגיעה, אף על פי שחויבנו עליה. הארוחה ההיא הייתה כל כך בינונית ומטה, שחטפנו אמנזיה. אולי טוב שכך. הזמנו שוב את הקציצות האלה בארוחה השנייה, והן היו נוראיות. שתי קציצות, סוג של ארנצ'יני נוטף שמן, ממולא בלבנה, ומונח על גבי סלסה ירוקה שכל השמן נטף לתוכה. סליחה, אבל אי אפשר לאכול את זה.
הזמנו גם שייטל יריחו (79 שקלים) – פרוסות שייטל עשויות היטב, עם עגבנייה, חציל קלוי וקרם שקדים. כן, קרם. כן, חסר טעם. כן, לא מוסיף כלום. אבל השייטל היה טוב. וזה טוב.
לצד זה, לקחנו שוב את הפיצה היפואית (54 שקלים) כדי לאשרר את האבחנות שלנו מהארוחה הראשונה. אין לי בשורות טובות בעניין הזה: פיצה קרם כרובית זו אחת מההנפצות היותר מיותרות של המטבח הישראלי החדש. הייתי כותב עליה מאמר אקדמי בשם "הקרם המשעמם: משבר הזהות של הפיצה בעידן הפוסט מודרני".
את המנה העיקרית הבאה, "מעורב של טלה", לא זכינו לטעום. חיכינו לה עשר דקות, ורבע שעה, ואז עוד עשר דקות - עד שעברו להן 40 דקות שבמהלכן התראנו שוב ושוב שהמנה עדיין לא הגיעה. המלצרית נראתה די אדישה – "אה, עוד לא קיבלתם? רגע אני אברר...אוי, חבל...אני הולכת למטבח...היא תיכף יוצאת...שניה". הסבלנות פקעה כשהיא שוב הבטיחה שזה ממש קורה עוד חצי שניה, תמתינו, תיכף היא יוצאת, הנה זה קורה, כאילו שמדובר בשלב גמר בתוכנית ריאליטי ואנחנו המתחרים שמחכים שיודיעו לנו אם זכינו בפרס הגדול. ביקשנו חשבון והלכנו משם.
ליריחו יש עוד דרך ארוכה ללכת. מאוד ארוכה. התפריט מקושקש לגמרי, השירות עוד יותר מקושקש, הכיוון לא ברור. רציתם לייצר כאן משהו אחר? ובכן, יצא לכם אותו דבר, אבל קצת יותר עקום. הקלישאות הים תיכוניות הן אותן קלישאות, רק הוסיפו להם קרם ועיצבו אותן לצורה של עיגול והוסיפו צלפים מטוגנים. בשביל זה לא הייתי צריך לצאת מהבית. יכולתי לשבת מול הלפטופ עם האוזניות, להקשיב לאלבום החדש של אל.סי.די סאונדסיסטם ולהתגעגע לימים שבהם מוזיקה היתה הדבר הכי חשוב בעולם, ולא אוכל.
