בשבוע שעבר כתבתי על מסעדה איטלקית. גם השבוע אני כותב על מסעדה איטלקית. בשבוע שעבר כתבתי על פיצה. גם השבוע אני כותב על פיצה. צירוף מקרים? ברור שלא. אולי גם בשבוע הבא אכתוב על מסעדה איטלקית ובשבוע שלאחר מכן (לא מתחייב). בקרוב כל מבקרי האוכל יהפכו למבקרי פיצות. כמה פיצות אפשר לאכול? מיליון, ביליון, טריליון, קוודריליון, קווינטיליון, סקסטיליון, ספטיליון, אוקטיליון, נוניליון, דציליון. המון-המון פיצה. בוא נאמר שזה סיכון מקצועי.
האינפלציה במסעדות איטלקיות היא כמובן לא דבר חדש, וגם מגפת הפיצות לא החלה היום; ובניגוד למצב בטבע שבו לכל גאות יש שפל, כאן לא מסתמנת ירידה או נסיגה. רק עוד ועוד פיצות. זה כמובן קשור למצב הכלכלי והדמוגרפי בישראל: עלויות חומרי הגלם של מסעדות איטלקיות הן נמוכות יחסית והסיכון שהן לוקחות הוא לא דרמטי. הישראלים הם יצורים משפחתיים, אחוזי טירוף ילודה, סוחבים אחריהם שובל של ילדים צווחנים שדורשים פיצה בלי כלום ופסטה בלי כלום. וגם המסעדות, לרוב, הן בלי כלום. חסרות אופי, חסרות התלהבות, חסרות מקוריות. וזה בסדר. זה לא מתפקידן להתלהב. הן אמורות להאביס משפחות על הוריהן וילדיהן וטפיהן ועולליהן. למעשה, לא מדובר במסעדות, כלומר, לא במובן המודרני המקובל. זה משהו שדומה יותר לחדר אוכל בקיבוץ.
נונו היא חדר אוכל בקיבוץ, סליחה, מסעדה, מאוד פופולרית שהסניף הראשון שלה נפתח בהוד השרון לפני כמה שנים ואחר כך עוד סניף בכפר סבא, ועכשיו סניף בהרצליה. ממש אימפריה של מחוז המרכז והשרון. לא יצא לי לבקר באף אחד מהסניפים עד כה ואני לא בטוח שפספסתי משהו עקרוני, אבל בכל זאת – שמעתי שאנשים אוהבים את נונו ויוצאים מהמסעדה כשהם מחזיקים את הבטן בסיפוק ושביעות רצון ואחריהם רצים הילדים. רוצה לומר – הנה מסעדה שמבצעת את תפקידה כראוי.
כן, זה בהחלט העניין. נונו החדשה בהרצליה אכן עושה את מה שהיא צריכה לעשות. היא לא בוגדת בשליחות שלה: להאכיל משפחות ישראליות. במדינה שבה התשתיות קורסות, התחבורה בקאנטים והממשלה לא מתפקדת, תענוג לראות גוף שמכיר את הקהל שלו, יודע מה הוא רוצה, חש מחויבות כלפיו ומבין כיצד צריך לטפל בו. אם נונו הייתה ראש הממשלה, יכול להיות שכולם היו מבסוטים.
החלל של נונו בהרצליה מפוצץ באנשים וילדים ותינוקות. יש כאלה שבשבילם זו התגשמות של סיוט עלי אדמות, אבל זו מיזנתרופיה שמתקיימת בשוליים הסהרוריים. למלצריות מרוח חיוך של הג׳וקר על הפנים, הן מה שנקרא ״שירותיות״ (מילה נוראית) ומחזיקות אייפד בידיים חסונות. התחלנו עם מנות עיקריות ופיצה. נו מה, שלא נזמין פאקינג פיצה? המלצרית שאלה אותנו אם מה שמוכן יוצא. אמרנו לה: ״לא, תביאי קודם את הראשונות והפיצה, כפי שביקשנו ממך, כפי שהיה נהוג תמיד במהלך ההיסטוריה״. היא שאלה שוב: ״כן, אבל מה שמוכן יוצא?״. ״לא, רק ראשונות ופיצה״. ״כן, אבל מה שמוכן יוצא בתוך הראשונות והפיצה?״. ״תביאי מה שבא לך״. המלצריות בישראל הן רובוטיות שמדקלמות סיסמאות. ראיתם פעם רובוט מקולקל שנתקע לו ה״שיירינג, שיירינג, שיירינג, שיירינג״? אז זה בדיוק זה. אימוג׳י של סמיילי מיואש.
הגיעו מנה של מוסר נא (62 שקלים), מנת שרימפס ברוטב (57 שקלים) ופאקינג פיצה עם פאקינג סלמי (72 שקלים). לנתחי הדג, שנחתכו דקיק-דקיק, היה טעם לוואי של דג לא מי יודע מה טרי. הם עטפו קוביות של נקטרינה, כוסברה, צ׳ילי ונבטים. זו לא מנה שמשפחות עם ילדים יזמינו ולכן כנראה היא נכשלת. למה להשקיע בדג נא מאיכות מעולה אם אפשר להכין עוד פאקינג פיצה?
השרימפס, למרבה ההפתעה, היו לא רעים בכלל. אומנם קפואים ומופשרים, עשו את כל הדרך מהמקררים בארגנטינה, טובלים בשילוב משונה של מחית טום יאם תאילנדית ואריסה צפון אפריקאית ומונחים על גבי חסה אייסברג, אבל הרוטב הוא פיקנטי ומאפיל על טעמם הלא-מי-יודע-מה של שרימפס קפואים ומופשרים והחסה טרייה, וזה כל מה שצריך בעצם.
והפאקינג פיצה? פאקינג פיצה. אמרתי זאת כבר פעם ואומר זאת שוב: למדו לעשות פיצות בכלל לא רעות בישראל, חלקן טובות וחלקן מעולות ולא נופלות מארץ המקור. זאת אומרת שכל המיתוס על איכות המים או איכות הקמח - לא נעים לומר - זה די בולשיט בסך הכל. שטויות מיסטיות. הפיצה של נונו היא לא מהמעולות ביותר ולא מהגרועות ביותר. אחלה פיצה, דקה, פריכה, עם יותר מדי מרכיבים מלמעלה (סלמי, בצל אדום וירוק, תבשיל פלפלים), אבל מצליחה לסחוב את על גבה את כל מה שנדרש ממנה. פאקינג פיצה יעילה.
לעיקריות הזמנו תבשיל טלה (88 שקלים) ביין אדום וירקות שורש שמונח על גבי קרם חצילים קלויים. התבשיל הגיע בטמפרטורה פושרת, בשר שכאילו הוכן בתנור ביתי לקראת החורף שאף פעם לא מגיע ואז חיכה בחוץ על השיש, וקרם החצילים זו בחירה ממש גרועה כצימוד לתבשיל כלשהו. הקרם היה קריר, גרגרי ולא נעים. אתם מכירים בן אדם שהייתם אומרים עליו שהוא קריר, גרגרי ולא נעים? אז בטח ובטח שלא צריך להכניס את זה לבטן.
פפרדלה ראגו טלה (69 שקלים) היא מנה מספקת, למרות שטכנית היא לא הדבר הכי מדהים בעולם: הפסטה רכרוכית, נתחי הטלה חלקם בבישול ארוך (לא ארוך מספיק) וחלקם טחונים (טחונים יותר מדי), אבל זו מסוג המנות שלא שואפות לשלמות או הצטיינות. היא פשוט מהנה לאכילה ומעוררת זיכרונות משפחתיים על סירים גדולים וקערות מלאות, וזה כל מה שנדרש ממנה. כאמור, נונו זה חדר אוכל וזו מנת חדר אוכל מושלמת.
קינחנו בטירמיסו (44 שקלים) שכאילו הוגש מתוך תבנית פיירקס ביתית, וזה דבר נהדר כמובן, וכשיצאנו מהמסעדה, השולחנות עדיין היו מלאים במשפחות צוהלות וילדים מטונפים ברוטב עגבניות. איך אפשר להיות ציני כשאתה רואה דבר כזה?
נונו. אריק איינשטיין 3 (מחלף הסירה), הרצליה. טלפון: 09-8353600. לא כשר