איך אפשר לבקר מסעדה ענקית כמו האנגר, שהייתה מלאה לחלוטין ומוזמנת לכל המשך הערב? מה נגיד על מקום שהביקורת כנראה לא מעניינת את מנהליו וסביר להניח שגם לא את הקהל שפוקד אותו. מסעדה שלא ברור אם באמת היינו בה או חלמנו חלום מוזר שבו המלצריות לא הפסיקו להגיד: שגב, שגב, שגב. "אלה פיצוחי שגב, שתוכלו לנשנש עד שהאוכל מגיע", "זו מנת פתיחה שגב", "פעם הראשונה שלכם בשגב?".
כן, זו הפעם הראשונה שלנו באחד מכוכבי האימפריה השגב-גלקטית. מעולם לא היינו, וקיווינו שנוכל לעבור פה לראשונה את החוויה המלאה - אולי לא אוכל בתוך נעל, אבל למה לא סלט נבטים בתוך ראש? לדאבון ליבנו, "ניהון נו בה", המסעדה היפנית הכשרה של השף שגב משה שנפתחה לפני קצת פחות משנה בפתח תקווה, מציעה חוויה סולידית משחשבנו (בהשוואה למשל ל"שגבארט", שנסגרה בדצמבר האחרון). לשמחתנו - בכל זאת יצא לנו ליהנות מכמה שטיקים. אבל לפני האוכל, ננשנש כרגיל קצת אווירה.
מסעדה יפנית או אולם אירועים?
כשנכנסים ל"ניהון נו בה" ("בר יפני", ביפנית), ניחוח דק של רוטב סויה מיד חומק לנחיריים ומספק לקולטני הריח קואורדינטות: אתם נמצאים כאן, בקרוב תאכלו סושי. הדבר הבא שילכוד את תשומת לבכם הוא החלל - אפל וענק, עם מתחמי ישיבה שונים למצבי צבירה חברתיים שונים, תפריטים קשיחים שמסודרים כאוהלים שחורים לפני הצלחות, וגרם מדרגות של אולם אירועים שמוביל אותך לאירוע החגיגי שהוא השירותים. שדרות של עציצי דיפנבכיה ענקיים מקשטים את המקום, ואלוקסיות ומונסטרות ושרכים. כל הירוק שרק תרצו, כל כולו מפלסטיק. נו טוב, מה זה משנה, תנסו להגיד לעצמכם, אבל המחשבה על הפלסטיק לא תרפה.
העציצים המלאכותיים, מוזיקה המסיבות הקצבית, הכיסאות המרופדים והגודל נותנים תחושה כאילו הגענו לסט של תוכנית ריאליטי, "עולמו של שגב". וכמו על כל סט, גם כאן מחולקים תפקידים: העובדים מתנהגים לעיתים כמו עוזרי הפקה חמקמקים ושקופים - כולם אדיבים ומתוקים, אבל אם לא תפנה אליהם הם יגישו לשולחן ויתפנו למשימה הבאה; ועל הסועדים מוטל לאכול וליהנות, להתפעל מהקרח היבש בקוקטיילים, ומהסלעים (במקום צלחות) שהמלצריות נושאות כמו מניפות משקולות או חובבות גאולוגיה.
ניהון נו בה היא לא יפנית שמתיימרת להיות אותנטית, לפעמים היא לא נותנת את הרושם שהיא מסעדה בכלל. זו מעבדה שמריצה סימולציות של כיף, של הנאה נגישה, כשהטעמים היפניים המקושקשים מקשטים את החוויה באקזוטיקה רחוקה והופכים את האירוע לשובר שגרה ומיוחד, ולא יקר בקטע מקומם. שלוש פעמים שמענו באותו ערב אנשים פוצחים בשירת "היום יום הולדת", התפלאנו שלא יותר.
האוכל הוא לא הסיפור
בעודנו מנשנשים סושי מסלע שחור (משהו בשבילו) ומנצנץ (ומשהו בשבילה), חשבנו על הדמיון המפתיע בין שגב משה לאייל שני. שניהם שפים מפורסמים ואהובים - כל אחד והקהל שלו, עם נטיות אמנותיות - כל אחד והפרשנות שלו, ושניהם הגישו לנו מנות על אבן. אך בעוד שאחד מייצר את הסיפור התל אביבי על אוכל "נמוך" שהופך ל"גבוה", על מינימליזם סנובי; השני בישל לביבי ושרה ומספר את הסיפור הכל-ישראלי, הפריפריאלי, סיפור על שפע ועל שמחה, על טוב לב וחום. ובשום שלב האוכל הוא לא באמת האישיו.
שגב מבין פריפריה ומגיש לה באהבה גדולה, והיפני שלו הוא הכי ישראלי שיש. עם חומרי גלם שסביר שלא תראו בסושי המקורי, בשפע המרכיבים המועמסים על כל מנה ובגודלן. פה לא עדינים ואף אחד לא מדבר על אוממי, הנתרן נשפך בנדיבות והמנות לארג'יות כמו הנשמה הישראלית, גדולות בהרבה מכפי שהן צריכות להיות. זאת נדיבות מתריסה נגד כל מה שהוא תל אביבי, פלצני, חיוור, מעודן, מה שהוא הייטק ויוקר המחייה. במקום כל אלה ניהון נו בה מציעה שבלונה של שמחה, וואן סייז לכולם, מקום שתרגיש בו בנוח לצאת עם החברים או המשפחה, לחגוג את קבלת דרגת הנגד שלך או סיום השלילה על המשאית (היי מותר לנו לצחוק על פריפריה, אנחנו מכרמיאל!). לעשות שמח ולצאת בלי שאיבדת את התחתונים.
מה אכלנו
עוד לפני שהזמנו את המנות הראשונות, המלצרית הביאה לנו קערית עם שקדים ובטונים קלויים ומתובלים, "פיצוחי שגב", מה הקשר ליפן? אין קשר. מחווה חביבה שכנראה נועדה להעסיק את הפה והידיים בזמן שהמנות בהכנה. "אצלנו מה שמוכן יוצא, והמנות הן לחלוקה", הסבירה לנו המלצרית כאילו מדובר באיזה קונספט ייחודי שלא קיים בשום מקום. קונספט שגב.
המנה הראשונה שיצאה הייתה וונטון היי (53 שקלים), טרטר דג נא וכוסברה בווינגייט ליים, מוגש על עלי וונטון מתפצחים. הביסים הראשונים היו טעימים, במיוחד בשילוב הכוסברה, אבל מרגע שזו חוסלה, נשארנו עם גוש טרטר עצום, חסר חן ובעל טעם מונוטוני שנראה כמו משהו שכבר נלעס בעבר. באדיבות שגב קיבלו גם עלי אורז בטמפורה ואיולי צ'ילי (21 שקלים), שהתגלו כנשנוש נחמד מאוד.
בזמן שחיכינו למנה הבאה, יפתח הציץ לשולחן ליד והתקנא בשכן שקיבל קוקטייל מרשים מעלה עשן שכמה אנשים מחאו לו כפיים, והזמין אחד לעצמו גם. אחרי שהקוקטייל, Japanese jungle bird, הגיע ללא האפקטים, המלצרית הועילה בטובה לקחת חזרה למטבח כדי להוסיף גם לו חתיכת קרח יבש. רגע לפני הלגימה היא הזהירה, "תן לזה לסיים להוציא עשן, זה עושה כוויות".
בינתיים קיבלנו את הספייסי טטאקי וקראנץ' (64 שקלים) - רול סושי עם סלמון ספייסי צרוב, קראנץ' תפוח אדמה מעל, מפורר, אבוקדו ומלפפון. סושי מפוצץ מרכיבים יחסית ועמוס למראה אבל בהחלט טעים, משהו שהיה כיף לקבל גם במשלוח. אין תלונות. מומלץ.
הטונה קייק (65 שקלים) -למרות שמה המפתה - למי שאוהב טונה ולמי שאוהב קייק, אכזבה. זו מנה של קוביות טונה ברוטב הדרים (שלתחושתנו מישהו היה נדיב איתו מדי), בצל ירוק, צ'ילי ומלפפון, מונח על פס של סטיקי רייס צרוב עם נטיפים של קרם אבוקדו שעוצבו - סליחה, באמת אלף אלפי סליחות, כמו האימוג'י של הקקי הצוחק בוואטספ. בגדול, זאת מנת מישמש של טעמים ומרקמים וחבל, כי הקונספט דווקא נחמד ועוגת האורז באמת טעימה.
התקדמנו לסלט נבטים (58 שקלים) שנחשב אחד הלהיטים במקום, עם צנון, קולרבי, כוסברה, ווסאבי ושומשום שחור ברוטב איולי צ'ילי. יפתח אהב את התיבול האסייתי, ואף שמח כשהמלצרית הציעה לו לארוז את השאריות (שכחנו שזו בכלל אפשרות במסעדה). ויטה לא התחברה לסלט שהנבטים הקשיחים כבשו את כולו והעלימו כל זכר לשאר המרכיבים. מומלץ למי שאוהב נבטים, שנבטים זה החיים מבחינתו, ששוקל לקרוא לבנו בכורו בשם נבט.
למנה עיקרית הזמנו סינטה חצילים וקשיו (75 שקלים) - רצועות סינטה מוקפצות עם זוקיני, שעועית ירוקה, אטריות (אודון וסובה) ברוטב קארי ירוק, חלב קוקוס, בוטנים וכוסברה. מנה מאוד מלוחה שאחרי כל ביס ויטה נזקקה לשלוק מים, שגם היא הגיעה בצלחת ענקית מוגזמת, כמובן. מזכירה את הצ'זה התאילנדית ופחות את המנות מבוססות החצילים של יפן.
לקינוח הזמנו עוגת לימון (ליים קייק - 48 שקלים) שהגיעה על שני פמוטים בגובה חצי מטר (הכי קרוב שהגענו הערב לנעל). יפתח חשב שהוא אמור לפרק את הפמוט והתחיל להבריג אותו החוצה, עד שוויטה השכילה להבין שצריך פשוט להוריד את הצלוחית מראש הפמוט ולאכול. העוגה עם בסיס שקדים ומעל מוס לימוני, טוויל שומשום שחור, חתיכות צ'ילי אדום וכמו כל מנה יפנית, אבקת זהב. מנה אסתטית, וטעימה פחות. לראשונה בחיינו לא סיימנו קינוח.
בנוסף, קיבלנו באדיבות המסעדה, מנת טוקיו-תל אביב (44 שקלים) - מלבי קוקוס עם רוטב פירות סגולים, בוטנים וקוקוס קלוי. עם רוטב חזק מאוד, מתוק מדי עם טעמי לוואי, שאחרי כמה ביסים זנחנו בצד.
ניהון נו-בה הכשרה. תוצרת הארץ 3, פתח תקווה. טלפון: 073-2665555 שלוחה 2