יש רגעים בחיים שבהם מבקר מסעדות צריך להודות שהוא פשוט מיותר. אין בו שימוש. לא משנה מה הוא יכתוב. זה הכל שטויות. אין לו השפעה ואין בו שימוש. אין לו אפילו יכולת לנסח טענה שתהיה ביקורתית או תקרא תיגר על המציאות. הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. עולם כמנהגו נוהג. או בניסוח יותר ממצה – ווטאבר.
זוזוברה היא מסוג המסעדות שמייתרות ביקורת. לא כל המסעדות הן כאלה כמובן. יש עדיין ערך, לטעמי, בדיבור ודיון, ניתוח של מה שקורה, מבט חיצוני על הדברים. לא הכל זה יחסי ציבור והודעות לעיתונות. אבל זוזוברה היא ז'אנר בפני עצמה. מה שלא תגיד עליה, היא תהדוף בקלי קלות. היא מתקיימת מבלי להתחשב באף אחד. לא בביקורות, לא בסטנדרטים קולינריים, לא ברוח התקופה. רק דעת הקהל מעניינת אותה. לשם היא מכוונת, ובצורה הכי אגרסיבית שיש. זוזוברה זה המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואין מה להגיד, זה עובד. האם זה מעניין? לא. מרגש? לא. זה מה שזה. ועם הצלחה מהסוג הזה, באמת שאי אפשר להתווכח. זה במילא לא יעזור להתווכח. אז עדיף שתסתום ת'פה (חבל שאני לא מהאנשים שסותמים את הפה).
זוזוברה בהרצליה היא אחת מהמסעדות הפופולריות בארץ. מעין מזללה פאן-אסייתית, שנבנתה לפי המודל של ווגאמאמא הבריטית. ישיבה קומונאלית בספסלים ארוכים, מנות של נודלס ואורז. זה הכל בעיקרון. ולמרות שווגאמאמא כבר מזמן ירדה מגדולתה או מהעניין שהיא עוררה בזמנו (בשנות התשעים ותחילת האלפיים), הרי שזוזוברה דווקא שומרת על כוחה, וההילה שלה בקרב משפחות בורגניות ועובדי ההייטק במגדלים הסמוכים, היא עדיין בשיאה. והנה, המותג זוזוברה כל כך חזק, שעכשיו נפתח סניף בתל אביב, בכניסה לקניון האופנה שנמצא בליבו של פרויקט המגורים גינדי. כלומר, בצנטרום של תל אביב החדשה שהפכה ל-TLV. זוזוברה מתאימה ל-TLV כמו כפפה ליד – מסעדה בוהקת, מינימליסטית ונטולת אופי משלה. אם גינדי היא שכונה לעשירים שנראית כמו שיכון עובדים משוכלל מהפיפטיז, מעין סלאמז של המאה ה-21, אז זוזוברה היא בית תמחוי לבני המעמד הבינוני-גבוה.
האוכל, כאמור, הוא בלתי מלהיב בעליל. וזה מה שהוא אמור להיות, כך שאין סיבה לבוא אליו בטענות. אם מישהו אומר לך שהוא כזה, אתה לא יכול לשאול אותו – למה אתה כזה? הוא כבר הודה באשמה. זוזוברה לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא. אפשר להעריך את הכנות שלה, אני מניח.
הטעם הדומיננטי כאן הוא מתוק. כשאני אומר דומיננטי, אני מתכוון להשתלטות מוחלטת. רוצים לדעת מה הם פשעי הכיבוש? לכו לזוזוברה ותטעמו את האוכל. הסוכר הוא קלגס אכזרי שלא מאפשר חופש תנועה. הוא מעמיד מחסומים בפני כל הטעמים האחרים. הוא לא ייתן להם להתבטא גם אם הם יתעקשו. המתוק הוא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא מקור הסמכות הבלעדי. לא אוהבים מתוק? אל תלכו לזוזוברה. אוהבים רק קצת מתוק? אל תתקרבו לשם. חולי סכרת? עבורכם זו ממש סכנת נפשות.
שתי הארוחות בזוזוברה היו מונוטוניות לחלוטין. אודיסאות של סוכר לבן. הכל ניגף בפני המתוק המתוק הזה. זוזוברה פיענחה את טעם הקהל. לא שזאת חוכמה כל כך גדולה. ישראלים אוהבים מתוק וחריף. אבל לא יותר מדי חריף. כי יותר מדי חריף זה אופי בפני עצמו. וזוזוברה לא רוצה שיהיה לה אופי, כי אופי זה דבר לא מסחרי. אז היא שומרת על רף גבוה של מתיקות, מכיוון שקהל היעד שלה הוא הורים וילדים. למסעדה אין אחריות חינוכית, וזוזוברה לא מנסה לחנך את הילדים שלכם. היא נותנת להם מה שהם רוצים. כן, אין ספק שזוזוברה היא מסעדה אינפנטילית להפליא.
הזמנו סלט אטריות זכוכית ושרימפס (44 שקלים) מתובל בוויניגרט, כוסברה, נענע ולימון. השרימפס היו קפואים ומופשרים וצמיגיים לגמרי. שמנו לב שבזוזוברה מגישים רק פירות ים באיכות בינונית ומטה. אין שם בכלל מנות דגים. מוזר, לא? הסלט, למרות התיבול הלכאורה-חמוץ, היה מתוק. בכלל, עדיף להתייחס לכל תיאורי התיבול והמרכיבים במנות של זוזוברה בתור משאלת לב תיאורטית. חמוץ? מתוק. חריף? מתוק. מר? מתוק. מתוק? מתוק מאוד.
בלאק טייגר הר גאו (36 שקלים) היא מנה של דים סאם ממולא באותם שרימפס קפואים ומופשרים ומבושלים עד שיצאה מהם הנשמה (שלא בטוח שבכלל הייתה להם). הבצק סביר. רוטב הטבילה היה מתוק. מה חשבתם שהוא יהיה?
לאגרול בשר קוריאני (23 שקלים) הממולא בבשר טחון, אין קשר קלוש לקוריאה. זה פשוט סיגר בשר ממולא במלית, אהם, מתוקה. אני חוזר על עצמי? האוכל חוזר על עצמו יותר ממני.
לעיקריות לקחנו זן זן נודלס (59 שקלים) – מנה של אטריות מֵש עם טופו (לא רע דווקא), כרוביות שכמעט ולא בושלו, אפונה וסלרי, ברסק קוצ'וצ'אנג קוריאני. אין לי מושג מה זה הרסק הזה. אולי זה שם קוד לסירופ שיעול. המנה הייתה גדולה ויעילה, בכך אין ספק. איתה לקחנו עוד מנה גדולה ויעילה: הקה צ׳זה (64 שקלים) – נתחי פילה בקר וחצילים, ברוטב של בצל ירוק בדבש. כן, דבש. עם סויה, שום וג'ינג'ר. תחשבו על הדבר הכי דביק שעולה לכם בראש. אז כזה. מנה לא גרועה במיוחד. היא אכילה. אני מניח שזו סוג של מחמאה, שהרי לזוזוברה מגיעים כדי לאכול. אז הנה, אכלנו.
תהינו אם אנחנו זקוקים לקינוח. אמרנו – יאללה, ניקח קינוח. שיהיה. הזמנו סמיפרדו ברולה הדרים (37 שקלים) שהיה קפוא למחצה, ועתיר באניצי קרח. גם להקפיא קרם ברולה צריך לדעת איך. הדבר המעניין הוא שהקינוח לא היה יותר מתוק מהמנות הראשונות והעיקריות.
או בומבה או לטיפה רפה
חזרנו לביקור שני. הזמנו את המנה המוצלחת ביותר בשתי הארוחות – לארב גאי (43 שקלים). סלט של פרגית קצוצה וכרוב בווינגרט תאילנדי. למה מוצלחת? כי היא הצליחה לגבור על טעמי המתוק, והייתה קצת חמצמצה, והיה בה אפילו הדהוד של רוטב דגים, למרות שאני לא משוכנע שהוא באמת היה שם. יכול להיות שדמיינתי. זוזוברה לא מנסה להיות קרובה למקור, באף מנה, לא תאילנדית, לא קוריאנית, לא סינית ולא יפנית. היא מגישה מטבח ישראלי סוכרייתי, עם מה שנקרא "נגיעות אסייתיות". כל טעם אולי "אותנטי" שמורגש בלשון – הוא בגדר ווישפוּל ת'ינקינג ופנטזיה לא הגיונית, על אחריותו הבלעדית של המפנטז.
כך גם סלט סום טאם (38 שקלים), סלט הפפאיה הידוע לשמצה, הוא לא ממש סלט פפאיה כפי שכתוב בספר. זה סלט עם קצת פפאיה והרבה גזר מתוק. כלומר, זה סוג של צימעס. אוהבים צימעס תאילנדי? גם אני לא.
גם גיוזה (33 שקלים) ממולאת בבשר עוף ועגל, היא לא בדיוק גיוזה. שנמשיך עם הניימדרופינג האשכנזי? זה יותר קרעפלאך מבושל מגיוזה מאודה ומטוגנת. אוהבים קרעפלאך יפני? גם אני לא.
בנקוק היט (57 שקלים) היא מנה עם שגיאת כתיב (כותבים כמובן בנגקוק) שמתיימרת להיות חריפה, אבל בזוזוברה אין מנות חריפות, רק פיקנטיות במידה, כי אסור לחריפות לעמעמם את הטעם המתוק. מה הם יעשו בלי מתוק? אטריות ביצים עם נתחי עוף מוגשות ברוטב קרמל (לא פחות ולא יותר!), כשמעליהן - סלט מלפפונים שאמור לאוורר קצת את הדחיסות של הסוכר. זו מנה שילדים בטח משתגעים ממנה, למרות שאני לא מבין כל כך את ההיגיון: אתם מונעים מהצאצאים שלכם חטיפי שוקולד ולוקחים אותם לזוזוברה? אולי כדאי שתחשבו על זה שוב.
ודבר נוסף: המלצרית שאלה כמה פעמים אם יש לנו בעיה עם כוסברה. כמובן שלא הייתה לנו. מי לא אוהב כוסברה? אל תענו לי. כל המנות הגיעו, ללא יוצא מן הכלל, עם צרור כוסברה מעליהן, בחבילות גדולות כמו שקונים בשוק. אני אמנם מת על כוסברה, אבל גם לזה יש גבול.
אבל הגסות הסכרינית של זוזוברה מורגשת במקום שבו נדרשת עדינות – אגף המרקים והראמנים. מרק מתוק זה כבר כמעט עבירה על חוקי המוסר במדינות מסוימות. הזמנו פו בו (64 שקלים) – מרק בשר וייטנאמי עם אטריות אורז ופרוסות בשר חרוך. המרק היה אנמי לגמרי. הנה ההוכחה לכך שבזוזוברה לא מכירים את דרך האמצע – או שמתקיפים או שמוותרים מראש. או מתוק להחריד או נטול טעם. או בומבה או לטיפה רפה.
וכמובן שלא הזמנו קינוח. די, יש גבול.
אז למה בכל זאת לכתוב משהו על זוזוברה? כדי להזהיר. ישנן לא מעט מסעדות אסייתיות חדשות שנפתחות, ומנסות, חלקן גם מצליחות, להתמחות במטבחים ספציפיים. אנחנו לא חיים על אי בודד. בסופו של דבר, מתוק זה טעם שנמאס. אם אתה חוזר על אותה נוסחה מנצחת פעם אחר פעם, אתה לוקח על עצמך סיכון. הקפיטליזם אוהב תחרות וזוזוברה נידונה להפסיד. כי תהיה זוזוברה אחרת, פופולרית וחנפנית ממנה. זה לקח שכל מי שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, צריך לשנן לעצמו.
זוזוברה תל אביב. החשמונאים 96, בכניסה לקניון גינדי. 09-9577077