1993 היא אחת מהשנים הכי משמעותיות בכל הנוגע לאמריקניזציה בישראל. בשנה הזאת החלו השידורים של ערוץ 2 המסחרי, מדונה הגיעה להופעה בפארק הירקון ונפתח הסניף הראשון של מקדונלד'ס בישראל. בנוסף – זו הייתה השנה שאם.טי.וי העמיקה את אחיזתה בתרבות הצעירים המקומית וגם השנה שבה נחתמו הסכמי אוסלו הראשונים. בקיצור, 1993 הייתה שנה של שינויים, חידושים ותקווה גדולה. אנחנו היינו אז פרובינציאלים גדולים וכל דבר הלהיב אותנו. הרגשנו שאנחנו חלק מאמריקה. או לפחות מתחילים להיות חלק ממנה. מה קרה מאז? אולי עדיף לא לחשוב על זה. בוא נגיד שאנחנו משלמים את המחיר על החדירה המאסיבית של הקפיטליזם האמריקני. אבל ב-1993 היינו וונאביז מאושרים ונטולי דאגות. אנחנו עדיין וונאביז, אם למישהו יש בכלל ספק.
בדצמבר 1993, על כנפי השינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים, פתח חיים כהן את מסעדת דיקסי. זו הייתה מסעדה שהגדירה את עצמה כ"סטייק האוס" ניו יורקי. נקודת ההתייחסות הבלתי נמנעת – מסעדת פיטר לוגר בניו יורק, כמובן. ב-1993 יכולת כבר לחשוב את עצמך כאילו שאתה סטייק האוס ניו יורקי מבלי שיסתכלו עליך ממש עקום. אולי קצת עקום. 21 שנים עברו מאז. הסכמי אוסלו קרסו. דיקסי עדיין קיימת. אני לא יודע מה המשמעות של זה. חייבת להיות איזושהי משמעות, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה היא. זה יותר מדי מדכא. אבל דיקסי עדיין כאן. השלום לא. אמריקה השלימה את ההשתלטות שלה על ישראל. למדנו בעל פה את כל מה שהיינו צריכים ללמוד. הדברים שפעם נראו לנו מלהיבים – הם כבר רגילים לגמרי. זו עמדה בעייתית להימצא בה. רגע אחד אתה מגלה את אמריקה, וברגע השני – כולם עושים את מה שאתה עושה. לא, יותר גרוע – אתה עושה את מה שכולם עושים. לאורך שנות התשעים דיקסי הייתה בחוד החנית. היא הייתה האוונגרד של ההמבורגר, הסטייק וכנפי העוף. דגש חזק על המילה "הייתה". אני מזכיר שהשנה היא 2014. נוסטלגיה זה לחלשים.
המטרה: להטיל ביצי זהב
הגענו לדיקסי כדי לבדוק מה קורה עכשיו. יש מקומות שמתקיימים גם כשאתה איבדת עניין בהם. זו פגיעה נרקיסיסטית חמורה – איך יכול להיות שאנחנו הפסקנו ללכת לדיקסי לפני עשר שנים, והיא ממשיכה לפעול בלעדינו? ועוד בהצלחה מסחרית אדירה. הרי זו חוצפה!
החלטנו להתמקד במנות החדשות שמופיעות בחודשים האחרונים בתפריט של דיקסי, ומתרחקות קצת מהאתוס האמריקני. בכל זאת, מישהו הבין כאן שצריך להעיר מדי פעם את הטבחים משנת היופי שלהם. התחלנו עם ניוקי גבינות ועגבניות (69 שקלים). זו מנה חדשה? זו קריאת השכמה? לא ולא. זה מרחב הנוחות בכבודו ובעצמו. באמא שלכם, אולי מספיק כבר עם הניוקי? בכל מקום – ניוקי, ניוקי, ניוקי. הבנו את העיקרון. אני על סף הקמת ארגון טרור בשם דעה"ש (די עם הניוקי שלכם), שיילחם בתופעת הניוקי בישראל. אז איך היה הניוקי? ניוקי, אתם יודעים. רך. כמעט רך מדי. הרוטב היה ביזארי לחלוטין – עגבניות טריות, גבינת בוּשה, שמנת, פרמזן ובצל סגול. מכירים את הטוסטים שאמהות מכינות לילדים, עם עגבנייה, בצל וגבינה צהובה? אז זה היה הטעם של הניוקי. זו בהחלט מנה שמרפררת לאיזשהו זיכרון קולינרי. זה רק לא הזיכרון הקולינרי הנכון.
המשכנו עם גספצ'ו שרימפס קייג'ן (36 שקלים). מרק העגבניות הקר היה סביר (צריך להיות ממש מוכשר כדי לפשל עם המנה הסטנדרטית הזאת), אם כי היה יכול ליהנות מחריפוּת נוספת. ובקשר לשרימפס – הוצאנו משלחת חיפוש אחרי שני שרימפס אומללים שנחתכו לחתיכות זעירות, טבעו בתוך הגספצ'ו ומקום קבורתם לא נודע עד היום (גם את טעמו הנעלם של תיבול הקייג'ן אנחנו עדיין מחפשים).
אחר כך הלכנו על מנה קלאסית של דיקסי – שמונה יחידות של כנפי עוף (32 ש"ח). פעם, זו הייתה מנה מיתולוגית. "הכנפיים של דיקסי", כמו שקראו לזה בהתלהבות. אבל פעם היה פעם. היום, אחרי שאכלנו כך וכך מנות של כנפי עוף (לא בארה"ב עצמה. שם זו ליגה אחרת. בישראל הקטנה), זו מנה כמעט מעליבה. לא שהיא אמורה להיות מתוחכמת מדי. אבל גם כנפי עוף אפשר להכין כמו שצריך. חלק מכנפי העוף לא נוקו כראוי משערות, וזו כבר ממש חובבנות לשמה. הן טבלו בתוך נוזל חמאתי שעורבבו בו כמה טיפות של רוטב צ'ילי תאילנדי תעשייתי. זה היה שמנוני ודלוח. בגלל מנות כאלה, האימפריה האמריקנית תיפול בסופו של דבר.
עברנו אל העיקריות. גם כאן – בחרנו במנות החדשות בתפריט. מסתבר שזו הייתה טעות. אולי היינו צריכים להישאר עם הסטייקים וההמבורגרים הישנים והטובים. מדליוני פילה בקר (112 ש"ח) הייתה מנה שפלרטטה עם הטראש האמריקני – המדליונים (איזו מילה לא מעוררת תיאבון) הונחו על מצע של קרם בצל מטוגן, גבינת שמנת ופרמזן. זוכרים את הטוסטים של הילדים מהמנה של הניוקי? אז תוסיפו לזה פילה בקר, נימוח ומוצלח, בדרגת עשייה טובה. לצד זה הוגשו טוגנים דקים של בטטה. הם היו תפלים ונטולי פריכות. כמו תפוצ'יפס שמישהו שכח מחוץ לשקית. אכלנו את מדליוני הפילה, ואת כל השאר – הותרנו בצלחת.
גם מנה של מיקס פירות ים (89 ש"ח) הייתה תת-תקנית לסוגה. היא הוגשה ברוטב סאקה דליל מדי, שנטען כי יש בו גם מרווה, אך זה לא ניכר בטעם. פירות הים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, בושלו יתר על המידה. השרימפס והקלמארי היו צמיגיים לחלוטין, והמולים קיבלו צבע אפור ולא מחמיא. ביניהם שובצו חתיכות קטנות מדי של לבבות ארטישוק. בונוס: המנה הוגשה עם בצל סגול. מה האובססיה לבצל סגול, שהופיע בשלוש מנות שהזמנו? זה כנראה יישאר בגדר תעלומה.
סיימנו עם קינוח של קרם לימון (35 ש"ח). הקרם היה חמוץ כהלכה. לא הבחנתי בשימוש מוגזם בחמאה (אולי למדו לקח מהרוטב של כנפי העוף). הוא נח על עוגייה פריכה ומתפוררת, עם תוספת של רוטב פירות יער. קינוח מזללות סביר בהחלט.
את חיים כהן זה לא היה עובר
בשנת 2014, דיקסי היא לא סטייק האוס ניו יורקי. זה כבר ברור מאליו. נכון, הסטייקים קיימים. אבל דיקסי התרחקה מרחק רב מהאידאה המוקפדת, האיסטניסית של פיטר לוגר. כיום היא מזכירה יותר סניף של רשת המזללות TGI Fridays. מה שנקרא, קז'ואל דיינינג – טעמים בוטים, לא מתוחכמים, שפונים אל החך של האדם השמנמן (מה שנקרא באנגלית Obese, בשפה פחות דיפלומטית). היא מספקת חוויה אמריקנית מאוד, פרברית, שנוגעת, פעמים רבות מדי, בתחתיות של הג'אנק פוד הכי נלוז. רק עם מפית, סכין ומזלג. חיים כהן צועד כאן בטריטוריה לא ממש הוגנת: מצד אחד הוא נהנה, ובצדק, ממעמד של אחד מבכירי השפים הישראליים. ומצד שני הוא חתום על דיקסי, מסעדה שמגישה אוכל לא מעודן, ברמה בינונית ומטה ובמחירים גבוהים. האוכל של דיקסי בוודאות לא היה עובר את מבחני האיכות של השף שחתום עליו.
דיקסי, יגאל אלון 120, תל אביב, טלפון: 03-6966123