לישראלי הממוצע יש יחס סכיזופרני כלפי האומה הטורקית, זו עובדה ידועה ודי מביכה. אחרי אירועי המרמרה והמשט לעזה ב-2010 הוחלט, כמעט פה אחד, להחרים את הטורקים באשר הם טורקים. הייתה אפילו שווארמייה אחת באבן גבירול ששינתה את שמה מ”שווארמה טורקית” ל”שווארמה שייטת 13”, עד כדי כך גדול הטמטום. השווארמה, אגב, לא הייתה טורקית וגם די גרועה, אבל מה זה משנה. הישראלים הדירו את רגליהם מנופשונים באנטליה וחשבו שבכך הם נוקמים באויביהם. כמובן שזה לא הזיז לאומה גדולה ומפוארת כמו טורקיה, שלא ממש תלויה בחסדיה של מדינה קטנטנה אחת במזרח התיכון.
עברו כך וכך שנים, והישראלים שכחו שהם מחרימים את טורקיה. שימו לב: הישראלים מתנגדים בתוקף ל-BDS, אבל כשהם חשים שפוגעים בכבודם, הם מיד ממהרים לשלוף את נשק החרם. צביעות? אתם אמרתם. מזל שזה לא מחזיק מעמד. אם צריך לבחור בין כבוד לאומי לבין שווארמה, ישראל תמיד תבחר בשווארמה. זה מראה שאנחנו חיים במדינה שיש לה סדר עדיפויות די הגיוני בסך הכל. בשנים האחרונות האוכל הטורקי חווה רנסנס חסר תקדים. ברמה של אוכל הרחוב, התחילו לדקלם פה את המילה “דונֶר” כאילו שמדובר באחת מעשרת הדיברות ונשבעים בשמן של מאורות לחמעג’ון שזה עתה נפתחו וכבר תור ארוך משתרך מולן. גם מסעדות העילית נהיו סקרניות לגבי האוכל הטורקי. זכור ניסיון הנפל לפתוח מסעדה שמגישה אוכל עותמאני במלון הבוטיק דריסקו בתל אביב ובשבוע שעבר אכלתי צ’י קופטה מצוינת באנימאר החדשה שנפתחה במקום מסעדת רפאל. אה, ויש גם את העניין הפעוט הזה עם “הכלה מאיסטנבול”.
הנה המצטרפת החדשה לשגעת הטורקית. קוראים לה האטאי (Hatay), על שם המחוז הדרומי בטורקיה, שנמצא על גבול סוריה. זו מסעדה שנפתחה לפתע, ללא גיבוי של יחסי ציבור אינטרנטיים או באזז מקומוני, וזה כבר הופך את העניינים להרבה יותר נעימים. אף אחד לא אכל לך את הראש שאתה “חייב” ללכת לשם ואתה מגיע נטול ציפיות. איפה זה שם? על גבול התחנה המרכזית הישנה, בפינת רחוב, היכן שתל אביב השניה מתחילה ולא נגמרת. על קירותיה של המסעדה תלוי טפט של המסגד הכחול באיסטנבול. מישהו הדפיס אותו מתוך תמונה באינטרנט והוא מפוקסל לגמרי. המלצר לבוש בסינר וכובע אדום (צבעי האימפריה!). הוא לא מדבר עברית, בקושי אנגלית. מלצר שלא מדבר עברית? נפלא! הוא חסך מאיתנו את “מה שלומכם, חברים?”, “טעים לנו?” ו”הקונספט שלנו הוא שיירינג”.
אין תפריט. האוכל מוכן מבעוד מועד וממתין מאחורי ויטרינה. אתה צריך להיכנס ולבחור. כלומר, להצביע עם האצבע על תבשילים אלמוניים. ניסיונות לדובב את המלצר באשר למאכלים, זהות הבעלים, מקור הדברים – נענה במשיכת כתפיים חיננית. ובכל זאת, הצלחנו איכשהו לפענח את מה שהוגש לנו, ולא רק זה – האטאי היא מה שקוראים מסעדה “אותנטית”, עד כמה שאפשר להיות אותנטי בימינו. זה לא דוכן דונר ולא לחמעג’ון, אלא מסעדת תבשילים, נדירה במחוזותינו. יש גם על האש, אבל המלצר הצביע לעבר הגריל הכבוי ונדמה לי שהוא התכוון לכך שייקח לו הרבה זמן להדליק אותו. ויתרנו.
התחלנו את הארוחה עם “קֶלֶה פאשה” (25 שקלים) – מרק מבשר ראש, בדרך כלל של כבש, כאן, של בקר. עשוי עם יוגורט, קמח וביצים, מתובל בחומץ ובפתיתי צ’ילי. מרק חלבי, בשרני, מצוין לגמרי. עם המרק הגיעו פרוסות של לחם אחיד וקערות מלאות בסלט ירקות קצוץ. על חשבון הבית, כמובן. אנחנו נמצאים במקום נדיב. זו לא הקמצנות התל אביבית המצויה.
קיבלנו צלחת ענקית ובתוכה כל המנות שהזמנו, חלקן מוכרות וסטנדרטיות, חלקן פחות. נהייתה שם סמטוכה אחת גדולה. כמו זירת פשע של בשר, תפוחי אדמה וחצילים. “איסטים קבב” (30 שקלים) היא מנה של קבב עטוף ברצועות דקיקות של חציל צלוי, ששומר על הבשר מלהתייבש; “קופטה” (20 שקלים) הן שתי קציצות, שהונחו זו על זו, עם כתר של תפוח אדמה מבושל בבישול ארוך; מוסקה (30 שקלים), ובכן, היא מוסקה, אבל בצורת ההכנה המקובלת כנראה לאיזור הספציפי: בשר בקר טחון שמסתתר בתוך חציל שלם וקלוי; קובה (10 שקלים), גם היא, קובה, וכמובן שחיממו אותה במיקרו; “טפסי קבב” (30 שקלים) הוא קבב שמאפיין את אנטקיה, עיר הבירה של מחוז האטאי. זהו קבב דק שמשוטח על גבי מגש עגול ונאפה בתנור עם רוטב עגבניות. אחר כך חותכים אותו למשולשים; “חסן פשה” (30 שקלים) היא מנת שכבות של קציצות, פירה תפוחי אדמה וגבינה. בצד, קיבלנו צלחת של אורז ובורגול (15 שקלים). כל המנות, ללא יוצא מן הכלל, היו טובות, משביעות, עשויות כמו שצריך. אני בטוח שהתגנבו גם כמה חתיכות טעימות של בשר גולאש בבישול ארוך.
לקינוח הזמנו סוטלאץ’ (15 שקלים), פודינג האורז הטורקי שהגיע בקערת אלומיניום חד פעמית. מה גרטה תונברג הייתה אומרת? אני בטוח שגם היא הייתה נהנית בהאטאי. אין מה לא ליהנות. אוכל זול וראוי. להגיד לכם שנהניתי שם יותר ממסעדות מתוקשרות אחרות? כמעט מיותר לציין זאת. כשיצאנו, המלצר לקח מיכל פלסטיק והזליף על כפות ידינו נוזל ריחני, ספק מי ורדים, ספק אודקולון של מספרות מפעם. איזו מחווה רומנטית. בוודאי שנחזור לעוד טעימות של קבבים ועוד הזלפות של נוזלים ריחניים.
האטאי (Hatay). ראש פינה 16, תל אביב. טלפון: 054-2622225