בישראל יש מסעדות טובות, יש מסעדות רעות, יש מסעדות יפות, יש מסעדות מכוערות, אבל אין הרבה מסעדות מגניבות. מה זה "מגניב"? זאת כבר שאלת מיליון הדולר. אז הנה התשובה: מסעדת דייגו סאן. מסעדה קוריאנית-מקסיקנית חדשה שנפתחה על גבול שוק לוינסקי בתל אביב. למה היא מגניבה? ככה. כשמשהו מגניב, הוא פשוט מגניב. ובכל זאת, ברור שמקום מגניב צריך להיות צעיר, אסתטי, מעודכן, אורבני והעיקר – קוּלי. כי קוּליות היא מילת המפתח. דיייגו סאן עונה על כל הקריטריונים. זו מסעדה שממש מתאמצת להיות מגניבה. אותי לימדו שאם אתה מתאמץ – אתה לא קוּל. אבל דייגו סאן מתאמצת ומצליחה. בוא נגיד שזו מסעדה עם עמדת די.ג'יי בכניסה. זה מספיק מגניב בשבילכם?
מהרגע הראשון שאתה נכנס פנימה, ברור לך מה דייגו סאן מנסה להיות. היא לא מסתירה את זה. דייגו סאן גולשת על טרנד קיים. לזכותה ייאמר שהיא עושה זאת בפרפקציוניזם ובחתירה לשלמות. צריך להעריך את זה. המסעדה עצמה נראית כמו כל מסעדה מגניבה אחרת על פני הפלנטה המערבית. גם זה הישג לכשעצמו. הישראלים למדו לעשות דברים יפים. דייגו סאן היא מסעדה יפה לצעירים יפים ומעודכנים. מבחינה קולינרית, היא מתכתבת עם האופנה ההיברידית שמשלבת את המטבח המקסיקני במטבח הקוריאני, כפי שנפוצה בחוף המערבי בארצות הברית. מבחינה אסתטית – זו מסעדה שנוצקה במוחם של מעצבים גרפיים שמעתיקים רפרנסים שראו באינטרנט או בטיולים בחו"ל. הקירות שלה מצופים בטפטים כמו במזללות מקסיקניות מצ'וקמקות ו"אותנטיות", בפסלי ניאון ובקופסאות אור בוהקות שכמותן ראיתי באלף מקומות אחרים בניו יורק, ברלין או לונדון. וזה בסדר גמור. תל אביב רואה את עצמה על הרצף הזה. זו אסתטיקה גלובלית שמשעתקת את עצמה ממקום למקום. היא מתפשטת כמו מחלת האבולה. דייגו סאן לא מנסה להיות מקומית. גם לא מקורית. דייגו סאן היא מסעדה לא מקורית, כמו שהיפסטרים תל אביביים הם לא היפסטרים מקוריים. למקוריות אין ערך לכשעצמו. בימינו, צריך לדעת גם להעתיק. דייגו סאן בהחלט יודעים להעתיק. בכניסה לשירותים יש תמונה ממוסגרת של מאו דזה דונג לצד מקדש בודהיסטי. בכל זאת, מסעדה חצי קוריאנית, לא? (מה הקשר למאו דזה דונג הסיני? נו, ממילא כל מלוכסני העיניים נראים אותו דבר). האווירה הכללית היא של קיטש צבעוני, בוהק ומודע לעצמו. הקיטש הזה, אגב, זולג גם לתפריט הקוקטיילים. הזמנו פינה קולדה (36 ש"ח). היא הגיעה עם מטרייה קטנה. הערכתי את חוש ההומור האייטיזי. הקוקטייל היה לא רע. אם אתה בן 22. אני כבר לא בן 22. אני זוכר שפעם הגישו פינה קולדה בקטע לא אירוני. לצד זה, הזמנו מיצ'ילדה (36 ש"ח). גרסת רחוב מקסיקנית לבלאדי מרי, רק עם בירה במקום וודקה. אני מעדיף בלאדי מרי. אין באמת סיבה להרוס בירה עם מיץ עגבניות וטבסקו.
האוכל בדייגו סאן, כאמור, חצוי בין שתי מדינות מרוחקות: מקסיקו וקוריאה. זה שילוב לא הגיוני שנעשה בערי החוף המערבי, כמו לוס אנג'לס, סן דייגו וסן פרנסיסקו, שבהן אוכלוסיות מהגרים דומיננטיות מתערבבות זו בזו. המהגרים מתערבבים ומתערבבים, ואז השילוב הופך להגיוני לגמרי. בסך הכל יש קירבה רעיונית בין שני המטבחים האלה – טעמים חריפים, חמוצים ובוטים, שאין בהם לא עידון ולא בושה. יש משהו מרגש באופן שבו הגירה מקרבת בין תרבויות אוכל שונות. רק בישראל השסועה והמתבדלת, אנחנו מסרבים להכיר ביתרונות של ההשפעה והמיזוג, בוודאי כשזה קשור למהגרים לא יהודים שהגיעו מארצות אקזוטיות באפריקה ואסיה. איזה פספוס קולוסאלי. מה עם מטבח תימני-סיני? אריתראי-פולני? מרוקאי-סודני? גפילטע פיש בתוך אינג'ירה? טחול ממולא חמוץ מתוק?
הבו לנו סירחון תוסס ומופלא
התחלנו את הארוחה עם שני פתיחים שמהווים סוג של הצהרת כוונות – באותה מידה שדייגו סאן היא מסעדה, היא יכולה להיחשב גם בתור בר, שבו מנשנשים אוכל מהיר ולא מחייב: פופקורן פאד תאי (21 ש"ח) הוא, פשוטו כמשמעו, פופקורן מצופה בקרמל שעורבב בו רוטב דגים, עם בוטנים, כוסברה וגרידת לימון. זה פופקורן שאמור להדהד את הטעמים של אטריות הפאד תאי. בפועל – זה פשוט פופקורן מתוק למדי, עם טעמים אסיאתיים מרומזים. זו לא מנה. זה אפילו לא אפריטיף. זה משהו שצריך לחלק חינם ללקוחות שמחכים ליד הדלת. לעומת זאת, צלחת של חמוצים (19 ש"ח) הייתה כבר הרבה יותר רצינית. היה בה תרד חלוט ושומשום קלוי, וגולת הכותרת – קימצ'י, היהלום שבכתר של המטבח הקוריאני: קימצ'י (שהוא שם קוד כללי למחמצים קוריאנים) מלפפון, שנחתך לפרוסות פריכות שכוסו רוטב צ'ילי חריף, וקימצ'י קלאסי – פרוסות של כרוב סיני שהותססו בצ'ילי, מלח ורוטב דגים (אלה המרכיבים הבסיסיים). הקימצ'י של דייגו סאן הוא קימצ'י לא רע בכלל. אבל יש לו בעיה קטנה: אין בו רוטב דגים. זה הופך את הטעם שלו לקצת פחות מורכב ועמוק. לתחושתי, גם היו חסרים לו עוד איזה שבוע-שבועיים בתוך הצנצנת, כדי שיגיע לדרגה ראויה יותר של סירחון תוסס ומופלא. לצד זה, לקחנו עוד מנת בר מובהקת – כנפי עוף (38 ש"ח). לקוריאנים יש פטיש לא ברור עם כנפי עוף. יש הטוענים שכנפי העוף הטעימות ביותר מוגשות במסעדות קוריאניות. אני לא מתכוון להתווכח. אלה בוודאי כנפי העוף החריפות ביותר. כנפי עוף קוריאניות לא יכולות להיות לא חריפות בכלל או קצת חריפות. הן חייבות לבעור ולשרוף בפה. כנפי העוף של דייגו סאן היו פריכות, כתוצאה מטיגון כפול, אבל הן היו בעיקר מתוקות; טבולות ברוטב קרמלי דביק שצריך להזמין חברת ניקוי כדי להסיר אותו מהאצבעות. אלה לא כנפי עוף קוריאניות, רבותי. אלה ממתקים בטעם עוף עם עצמות.
בדייגו סאן מגישים לחמניות מאודות. נו מה. זה הדבר הכי לוהט בימינו. כולם מגישים לחמניות מאודות בכל מקום. הזמנו צמד לחמניות מאודות עם מילוי של צ'יקן טיקה מסאלה (37 ש"ח). אוקיי, צ'יקן טיקה מסאלה זה לא הדבר הכי קוריאני בעולם וגם לא הדבר הכי מקסיקני, אבל אין צורך להיות אנאלי. העוף היה עסיסי ולתחושתי, רוטב המסאלה נלקח מתוך צנצנת. הוא נעדר את הטעם הטרי של רוטב מסאלה שמוכן במקום. הלחמנייה הייתה מצוינת. ברוב המסעדות בישראל מגישים לחמניות מאודות עגלגלות. בדייגו סאן, לקחו את המתכון של השף דייוויד צ'אנג, ממסעדת מומופוקו, ושיעתקו אותו אחד לאחד. הלחמניות הן למעשה לביבות בצק מאודות וקטנטנות שמקפלים לשתיים. בתוך הבצק שלהן יש, בניגוד למתכונים אחרים, אבקת חלב. כך שהן לא ידידותיות לטבעונים פנטים, אבל הן כן מתוקות יותר וטעימות יותר. בכלל, מומופוקו היא נקודת התייחסות ברורה עבור דייגו סאן – צ'אנג עצמו התחיל את דרכו בשילוב בין מטבח קוריאני ומקסיקני (במסעדה הראשונה שלו הוא הגיש בוריטו במילויים אסייתיים למהדרין), ולאחרונה טען, בעמוד שלו באינסטגרם, שאת האוכל הקוריאני הטוב ביותר בעולם ניתן למצוא בחוף המערבי בארצות הברית ולאו דווקא בקוריאה עצמה. מעניין מה הוא היה אומר על דייגו סאן. אני מניח שהוא היה מבסוט שהבשורה הקולינרית שלו הצליחה להגיע עד למזרח התיכון (למרות שעוד לא מאוחר מדי לפתוח סניף של מומופוקו בתל אביב).
אם כבר דיברנו על אופנות וטרנדים בתחום העיצוב והלחמניות המאודות, אז בוא נדבר על הטרנד המקסיקני. דייגו סאן מגיעה ברגע מסוים בזמן, שבו תל אביב פתאום מתמלאת במזללות מקסיקניות. אין גבול לחוצפה. רק לפני שנה-שנתיים, היינו צריכים להתחנן שתיפתח פה איזו חצי מסעדה מקסיקנית מסכנה. והיום – אינפלציה לא נורמלית. אני רק רוצה להזכיר לכם מה קרה בשיגעונות אוכל קודמים. נאמר, שגעון דוכני היוגורט ושגעון הטורטיות. אלה היו בועות לכל דבר ועניין. גם האוכל המקסיקני בדרך לשם. יותר מדי מקומות נפתחים בבת אחת. ותיכף זה יתפשט גם לפריפריות. ראו הוזהרתם. ובמאמר מוסגר – רוב האוכל המקסיקני שמוגש בתל אביב כרגע הוא די מחורבן. בוודאי שלא מזכיר את המקור. וגם לא את גרסאות הרחוב האמריקאיות. פרט למקום אחד: לוס ברנינג טאקוס, מסעדה מקסיקנית קטנטנה ברחוב אלנבי. שם תוכלו למצוא אוכל מקסיקני מדויק להפליא. אבל אני סוטה מהנושא. בדייגו סאן, כמו בלוס ברנינג טאקוס שנמצאת עשר דקות משם, מגישים טורטיות תירס מעולות. איזה כיף שאפשר למצוא טורטיות תירס באיכות כזאת בישראל, ולא טורטיות קמח דלוחות. הזמנו צמד טורטיות עם סביצ'ה של דג בורי (37 ש"ח). הסביצ'ה היה מצוין. כבוש בלימון בדיוק במידה הנכונה (כלומר, ממש טיפונת), עם קוביות קטנטנות של עגבניות ורצועות פלפלים אדומים. זו מקסיקו לא רק מנקודת מבט תל אביבית. זו מקסיקו הכי קרובה שהייתה כאן.
אבל אנחנו הגענו, למען האמת, לדייגו סאן כדי לדגום את אחת מהמנות האהובות עלינו במטבח הקוריאני: ביבימבאפ (54 ש"ח). מנה של אורז עם ירקות מוקפצים (פטריות, פלפלים, נבטים), בשר טחון, ביצת עין ומחית צ'ילי. וכל הכבוּדה הזאת מתערבבת לכדי תערובת מהבילה וחריפה. קוצ'מוץ' אמיתי. לביבימבאפ יש חוק אחד בסיסי: הוא חייב להגיע בתוך קערת אבן רותחת, שממשיכה לבשל את האורז גם כשהוא מוגש לשולחן, כך שבתחתיתה של הקערה, האורז הופך לפריך ונגיס. בדייגו סאן, הללויה, מגישים ביבימבאפ כהלכתו. לפני כשנתיים פעלה בירושלים מסעדה קוריאנית בשם היהלום שבכתר (שהחליפה מסעדה קוריאנית אחרת, בשם הבית הקוריאני). זו הייתה מסעדה עממית, שבישלו בה קוריאנים אמיתיים. מכיוון שמצבו של האוכל הקוריאני בארץ גרוע יותר ממצבו של האוכל המקסיקני – לפני ההתמסחרות, כמובן (אז אולי יש מקום לאופטימיות) – מיהרנו לירושלים, כדי לטעום אוכל קוריאני אמיתי. מה אני אגיד לכם – זו הייתה גרסה חלושה ביותר. אני לא מציע לאף אחד לאכול ביבימבאפ בירושלים. בגלל זה, הביבימבאפ של דייגו סאן הסב לנו אושר גדול. זה היה ביבימבאפ כפי שמגישים אותו בכל מסעדה קוריאנית בחוף המערבי והמזרחי בארצות הברית (ואכלנו גרועים ממנו באירופה). ביבימבאפ לתפארת מדינת קוריאה.
ולסיום – עוד משהו מגניב. יותר מדי מגניב. קינוח מגניב ואירוני. קינוחים לא אמורים להיות מגניבים, אבל מכיוון שדייגו סאן הוא מקום שיש לו מודעות עצמית למראי מקום קולינריים מתוך התרבות הפופולרית, מגישים שם בתוך כוס זכוכית של גלידת סאנדיי אמריקאית, עם מטרייה קטנה. אותה מטרייה קטנה מהפינה קולדה שבתחילת הארוחה. כאילו שאנחנו באיזה סרט גולשים מהאייטיז. הקינוח נקרא "דיי סאן" (34 ש"ח). יעני, סאנדיי. משחק מילים לא ממש מוצלח. וגם הקינוח – מוגזם וטראשי כצפוי. יש בו פלאנטיין מקורמלות, סורבה קוקוס, כמות עצומה של קצפת ומעליה – סירופ שוקולד. הפלאנטיין, שאותן החלו לגדל בארץ בשנים האחרונות, הן קשות מטבען ולא בטוח שנכון לשלב אותן בקינוח מסוג זה. אם כבר עדיף ללכת על בננות פשוטות ונימוחות. הן סבלו מכמות כמעט מגונה של קרמל דביק, והמרקם שלהם היה על סף הבלתי אכיל, מכיוון שלא טוגנו מספיק זמן (פלאנטיין ירוקות ומטוגנות בשמן עמוק זה מעדן בפני עצמו). ולגבי כל היתר? ובכן, מה יש לומר. כמות כזאת של קצפת וסירופ שוקולד יכולה להפיל גם את חובבי המתוקים המושבעים ביותר. זה היה קינוח מעורר בחילה. ואני אומר את זה בקטע טוב. אני חושב שאני אומר את זה בקטע טוב (לעולם לא תוכלו לדעת. זו טיבה של אירוניה).
אז דייגו סאן הוא המקום המגניב החדש בתל אביב. בניגוד לרוב הישראלים, אני לא חושב שמגניבוּת היא תכונה שלילית – מאגניבוּת, כמו שאוהבים לומר בטון מזלזל – שמסתירה מאחוריה ריקנות ואדישות כללית. ממש לא. מגניבוּת היא הנשק של אנשים שמבינים שאסתטיקה ומודעות לאסתטיקה היא לא מנוגדת לתוכן אמיתי, לתשוקה ומסר. דייגו סאן היא מסעדה מגניבה. מה רע בזה? זה מקום שנראה טוב ומגיש, לרוב, אוכל טוב, עדכני, שמחובר לרוח הזמן שמנשבת ברחבי העולם. זו מסעדה שהקונספט שלה הוא – מה שהילדים אוהבים (ילדים, כלומר בני 20 פלוס. כאלה שעדיין לא התבגרו וספק אם יתבגרו אי פעם). וזה מה שהילדים אוהבים בימינו. לוק מדויק, גלובלי, ומטבח לא מתוחכם מדי; אוכל של בילויים ואלכוהול. אוכל של כיף. אוכל משוחרר. אוכל מגניב לאנשים מגניבים. תכלס, אם יותר אנשים בישראל היו מגניבים – אולי היו פחות מלחמות.
דייגו סאן. המשביר 2, תל אביב. טלפון: 03-5531557.