לפני כשבועיים, יאיר נתניהו, הבן של, צייץ ציוץ אידיוטי (עוד ציוץ אידיוטי): ״בתור אשכנזי שלם מותר לי לומר: העדה הזאת דפוקה לגמרי!״. זה מה שהוא כתב וכמובן שמיהר למחוק. נתניהו הוא טרול משועמם שבכל פעם מחדש מצליח להצית שריפות. זה לא בגלל שהוא כזה גאון גדול, אלא מכיוון שהוא חובב ריב ומדון, יש לו פה גדול והוא מוכן לדחוף את הידיים שלו לתוך הבוץ. האם מישהו בכלל היה מתייחס אליו אם אבא שלו לא היה ראש הממשלה? נראה לי שהתשובה ידועה. יאיר נתניהו הוא מפיץ שנאה מקצועי, ולטיפוסים מהסוג הזה יש רק פתרון אחד אפשרי: להתעלם. להתייחס אליהם כאילו שהם אוויר רעיל.
ובכל זאת, הנה, אני מתייחס. למה? כי זה מתחבר בול לביקורת של השבוע. לא סתם נתניהו ג׳וניור צייץ את מה שצייץ. הוא הרי מנסה לגלוש על סנטימנט קיים. הדיבור על ״אשכנזים״ צץ מחדש בעקבות המאבק על נחל האסי. זה מול זה ניצבות שתי קבוצות ודורשות את חלקן. המאבק, אגב, מוצדק, אבל לא ניכנס עכשיו לענייני נדל״ן, חברה ופוליטיקה. לנתניהו יש אינטרס לחמם את הגזרה והוא עושה זאת בוולגריות המפורסמת שלו. ״אשכנזים״ נתפסים כקבוצה הומוגנית (הם לא), שנואה (לחלקם זה מגיע), אליטיסטית (לא כולם כאלה), שמאלנית (גם לא כאלה). להתנגח בהם זה צו השעה בקרב ימנים פופוליסטים שלא רואים את הדבשת של עצמם. כל פעם מסיתים נגד מישהו אחר. עכשיו הגיע תורם של האשכנזים. בפעם הבאה זה יהיה מישהו אחר.
מסעדת קיטון היא אחת מהמסעדות המפורסמות ביותר של ״העדה הדפוקה הזאת״ ואחת הבודדות ששרדו מאז תחילת המאה שעברה. הרבה מסעדות כמותה שפעלו ברחבי ישראל נעלמו והפכו להיסטוריה (זוכרים את קפה בתיה?) והיא עודנה עומדת. מייצגת נאמנה את המטבח המזרח אירופאי, זה של הגלות המשוקצת. זהו מטבח שהישראלים מנסים להדחיק. הוא מזכיר להם את השואה ואת החרדים שכולם אוהבים לשנוא. בבני ברק ובמאה שערים יש עשרות מסעדות, מזללות ומזנונים שמגישים אוכל כזה. אבל הם נמצאים מעבר להרי החושך, כמו שאומרים. מסעדה כמו קיטון משמרת עולם ישן ומנסה להשתלב בעולם החדש. הנה, עובדה: גם הם עושים משלוחים. כשאלכסנדר פן ישב בקיטון ואכל קרפלך הוא בטח לא תיאר לעצמו שיגיע יום ואפשר יהיה להזמין דרך האינטרנט ולקבל אוכל ארוז בקופסאות פלסטיק ישר הביתה.
הפעם האחרונה שביקרנו בקיטון היתה לפני כחמש שנים. לא התרשמנו במיוחד. עייפות החומר היתה ניכרת. האוכל חומם במיקרו. כשהזמנו עכשיו משלוח, שמחנו לגלות שהעניינים השתפרו בהרבה. הנכדה של הבעלים מנהלת את העסק, ועושה רושם שהיא עושה זאת היטב. לאחרונה קיטון התפרסמה ברשתות החברתיות בעקבות המחאה השקטה של בעליה. הם שומרים שם כיסאות ריקים לשרים בממשלה הכושלת שלנו. המסעדה ספגה מכה בעקבות הסגר האחרון והיא מגיבה באופן שנון והומוריסטי. יש שם שולחן שמחכה לגילה גמליאל. ברור שהיא לעולם לא תגיע. היא בטבריה.
האוכל בקיטון הוא חוּם ונמצא תחת ההגדרה של Ugly Delicious. כלומר, אם אתם מקבלים את אמות המידה האסתטיות המערביות. בעיניי זה אוכל ממש לא מכוער אלא יפהפה. ההזמנה הגיעה, השקיות והקופסאות נפתחו, מזלגות נשלפו והטעימה הראשונה בישרה על קטסטרופה רצינית: הכבד הקצוץ (34 ש״ח) הכי גרוע שאכלתי בחיים שלי, ואכלתי לא מעט. אפור, גרגרי, עייף, תפל וריקני. לא ברור כמה זמן הוא שכב במקרר, אבל בטוח שזה היה די הרבה זמן. הכבד קצוץ הזה כמעט ושכנע אותי. יכול להיות שהאשכנזים הם באמת דפוקים לגמרי?
גם סלט ביצים (29 ש״ח) שהתהדר בתואר ״מסורתי״, היה עוד יותר גרוע מהכבד הקצוץ, יותר תפל, יותר עייף, משהו באמת לא נעים לאכילה. איך אפשר להרוס סלט ביצים? הנה, אפשר. אבל את החגיגה האשכנזית קשה להרוס. מכאן והלאה – שיפור אקספוננציאלי. לפעמים סלטים הם מראה לנפש הקולינרית, ולפעמים, כמו במקרה הנ״ל, הם לא מעידים על הכלל.
קרפלך מטוגן (32 ש״ח) היה מעדן. שלושה כיסונים ממולאים בשר, מתבוססים ברוטב סמיך. כשאלוהים המציא את הקרפלך בדיוק לזה הוא התכוון; מרק קניידלך (42 ש״ח) גם כן. שלמות אלוהית שמתגלמת בדמותם של שלושה כדורים שמשכשכים בתוך מרק עוף. ולא, לא הזמנו גפילטע פיש.
משם עברנו למנות העיקריות: ״ה-שניצל של קיטון״ (69 ש״ח). ככה הם קוראים לו. עם ה׳ הידיעה. כאילו שהוא יותר טוב משניצלים אחרים. האמת? שניצל לא רע בכלל. לא בטוח שהוא ראוי ל-ה׳ הידיעה, אבל לא נתקטנן. חתיכת תרנגולת פחוסה, ענקית, בגודל של ראש של תינוק ממוצע, מכוסה במעטפת פריכה. זה בעצם כל מה שנדרש משניצל. לא פחות ולא יותר.
הגוּלש (69 ש״ח), שחורג מהגבולות הפולניים לצדדים יותר הונגריים (ובכלל הכל מעורבב כאן. זה מזרח אירופה עם אוסטרו הונגריה וברה״מ לשעבר), היה פשוט מושלם. לא פחות מזה. בשר בקר בבישול ארוך, רך, נימוח ועשיר, ברוטב עם ירקות שורש, ובצד בצקניות שפצלה וכרוב מבושל. כאילו מה, איך בכלל אפשר לדבר נגד זה? כל הסטריאוטיפים המטופשים כנגד אוכל ״אשכנזי״ (אפור, חום, משעמם, לא מתובל) מתנפצים מול הגוּלש הזה. נראה אם למישהו יש אומץ לצייץ נגדו.
ומהגוּלש אל החמין (68 ש״ח). שני מאכלים מנותקים מהמקום הזה, מהזמן הזה, ממזג האוויר הזה, ועם זאת – רלוונטיים לא רק כגעגוע למה שהיה ולא יהיה עוד. זו פשוט היתה יציקה אדירה. חמין אשכנזי כהלכתו. בשר, תפוחי אדמה, שעועית וגריסים. אם מאכל כלשהו שורד במשך מאות שנים, זה לא במקרה. והחמין הזה אכן לא היה מקרי. זה חמין שמהדהד היסטוריה שלמה. אפשר לומר לו – יאללה, אל תהיה כזה כבד. אבל איך אפשר? זה תפקידו היחיד בעולם.
ואם התחלנו עם יאיר נתניהו, נסיים עם אמא שלו, שרה, שרה, שרהל׳ה. קינחנו בעוגת ביסקוויטים (32 ש״ח). זוכרים את העוגה הנוזלית ההיא, הביזארית, של אשת ראש הממשלה? אז זה בדיוק ההיפך. עוגה פשוטה, עשויה כמו שצריך, עם ציפוי שוקולד מלמעלה. מה הבעיה להכין עוגת ביסקוויטים כמו שצריך? עזבו, אני לא נכנס לזה. המשלוח מקיטון, עם כל הנפילות בהתחלה, הוא התשובה הכי טובה לכל מלעיזי האשכנזיוּת. עזבו אתכם מדעות קדומות, גזענות וסטריאוטיפים. תאכלו חמין וגוּלש ותסתמו ת׳פה.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מהסושיאל קלאב
קיטון. דיזנגוף 145, תל אביב. 03-5233679