איכשהו קרה שעד היום לא יצא לי לבקר באוזריה, המסעדה הקטנה בשוק לוינסקי בתל אביב, שהיא למעשה מחלוצות הג'נטריפיקציה הקולינרית של השוק, ועל כך מגיעות לה מחיאות כפיים או קריאות בוז, תלוי את מי שואלים. בכל מקרה, כשאתה נכנס למסעדה הזאת, אתה ישר מבין את סוד קסמה: האוכל הוא מעדות הבלקן והים התיכון, והרעש הוא לגמרי משלנו. כנראה שזה מספיק כדי להפוך למקום מפגש פופולרי. אוכל ורעש. נוסחה די פשוטה בסך הכל.
הנה סוגיה מעניינת: לא מעט אנשים מלינים על הפיכתו של המרחב הישראלי לוולגרי, רועש, אנטי-תרבותי. נו, אתם יודעים במי מדובר. אלה שמעקמים את אפם מול עלילותיה של מירי רגב ומתגעגעים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה". הם גם אלה שילכו ראשונים למקומות כמו אוזריה, שהמולה גדולה היא מאפיין מרכזי באסטרטגיית הפעולה שלהם. בואו ונודה באמת: בלעדי הרעש, לא הייתה אוזריה. ואולי גם לא הייתה תעשיית אוכל מצליחה וקיימת בישראל. כי הרעש הפך להיות סיבת עצמו. מי אשם בזה? התרבות? חוסר התרבות? ואולי זה הכסף? רעש שווה כסף. משתלם לעשות רעש. מסעדות שקטות נסגרות כי הן לא מצליחות לבלוט מבעד למסך הרעש. זה גם רעש באוכל. טעמים מוגברים. תיבול שמתבצע דרך מגאפון שמחובר לרמקולים ענקיים. האוזניים והפה מתרגלים להרעשה והפצצה בלתי פוסקת. איזה סיכוי יש לטבחים עדינים שמעדיפים ללחוש ברכּוּת? זה גזר דין מוות עבורם.
אז למה בכל זאת אוזריה כן ומירי רגב לא? כי אוזריה מגשימה פנטזיה ורגב מפרה את הפנטזיה הזאת; באוזריה משתמשים במוזיקה מזרחית וים תיכונית בווליום מחריש אוזניים כדי לאותת לסועד – הנה, הגעת למקום "אותנטי", בשוק ה"אותנטי", עם אוכל "אותנטי". כאן לא ישמיעו מוזיקה קלאסית אירופית מהסוג שמירי רגב נהנית כל כך לבוז לו. אבל מירי רגב היא לא הלקוח הטיפוסי של אוזריה וגם לא ח"כים פופוליסטים אחרים של הליכוד. באוזריה סועדים שמאלנים תל אביבים. אני יודע שזו טענה גורפת, אבל היא לא מופרכת. גם השפית של המקום, ניתן לנחש, היא לא ימנית קיצונית. אז איך זה שמקומות כמו אוזריה מקבלים לגיטימציה תרבותית ומירי רגב נחשבת לאויבת הציבור ה"נאור"? כי מירי רגב נתפסת כמי שמשתמש במושג ה"אותנטיוּת" כנגד הנאורות השמאלנית, ואילו אוזריה, כמו מסעדות רבות לפני ואחריה, לוקחת את המושג והופכת אותו לרווח כלכלי שמתיישב היטב עם רוח הזמן. אבל איך אפשר להבדיל בין רעש וולגרי ומניפולטיבי שמתנגד לתוכן ומהות לבין רעש חיובי שמייצג את הערכים ה"נכונים"? האמת שאין לי תשובה טובה לזה. יש המון צביעות סביב קיומו של הרעש בחיינו. והצבועים הכי גדולים הם אלה שרועשים ומעמידים פני שקטים.
בכל מקרה, ישבנו באוזריה והיה רועש למדי, אבל כבר התרגלתי לזה. לפעמים אפשר אפילו ליהנות מזה. רעש הוא לא בהכרח סיוט אינטלקטואלי. ממש לא. אבל מסעדות התמכרו להמולה ומהומה. הן חשות שיש להן חובה להרעיש. צריך להזכיר להן שלפעמים אפשר גם להנמיך את הווליום ולסתום את הפה. מה רע בזה? האוכל שמגישים באוזריה הוא לא אוכל רועש והוא לא אוכל שקט והוא גם לא אוכל מקורי במיוחד. הוא מתאים לערכי מסעדות השוק, כמו שקראו להן פעם ואין לי מושג איך קוראים להן היום. אכלנו מנה קטנטנה של כבדי עוף (22 שקלים) מטוגנים שהוגשו בסלסה של חמוציות וצנוברים. הכבדים היו כה מזעריים שטוגנו עד לכדי ייבוש מוחלט. לצידם לקחנו "טוסט קטן עם טונה מעושנת" (20 שקלים). או בתרגום מדויק: ברוסקטה עם טונה טרייה שעושנה בעדינות ראויה, עם צ'ימיצ'ורי של בצל ירוק. את פרוסות הטונה הנהדרת הביאו ממעדניית אברמנטו הסמוכה. צריך לדעת איפה לקנות. גם זו מיומנות נרכשת. האם המנה הפיצית הזאת, שופעת הטעם, הייתה המוצלחת בשתי ארוחות? יכול מאוד להיות. לחיי השקט, העידון והאנדרסטייטמנט.
הזמנו סביצ'ה (58 שקלים) של פלמידה לבנה שמוגש עם אבוקדו בשל, אולי בשל מדי, עם סורבה סלק מתוק, אולי מתוק מדי. הדג הנא תובל בחוזקה בלימון והיה חמצמץ. אולי חמצמץ מדי. הסביצ'ה היה סביר. אולי סביר מדי?
דפי פסטה שחורה (58 שקלים) עשויה ביד, מוצקה כפי שצריך לצפות ממנה, התערבבו בקונפי עגבניות שרי צהובות, סרדינים מקופסה, ריקוטה ביתית ואריסה. זו פסטה עם המון כוונות טובות וטעמים בלתי מתנגשים. כמה חבל שהיא שחתה בתוך שלולית בלתי נסבלת של שמן טיגון.
מנה עיקרית נוספת. טוב, לא באמת עיקרית. כי כידוע, עיקריות זה כבר מזמן לא באופנה. מנה בינונית נוספת הייתה סינטה פרוסה (58 שקלים) שמוגשת על גבי פיתה דקיקה עם ירקות קלויים וצזיקי דחוס ועז טעם. הסינטה נצרבה מדיום-וול. הצזיקי היה טוב. הפיתה שתתה את הטעמים. זו מנת רחוב על הכיפאק. יאללה כפיים (אולי יאללה לחישות סקסיות?).
לקינוח הזמנו סמפירדו שקדים (38 שקלים), שהוגש עם דובדבני אמרנה. קינוח תקני שלא מספר לך משהו חדש על החיים.
חזרנו בשעה מוקדמת יותר ולמרבה המזל – היה קצת שקט. כלומר, פחות רועש. אני אף פעם לא מבין איך צוות הטבחים והמלצרים והברמנים אמור לעבוד במסעדות הצעקניות האלה. איך אפשר להתרכז במשך השעות הארוכות? שמים אטמי אוזניים? לא משנה. בכל מקרה, הייתה ארוחה לא רעה, יותר טובה מהקודמת. אולי בגלל שיכולנו לנהל שיחה אחד עם השני בלי להרים את הקול ולעשות תנועות עם הידיים.
הזמנו את ברוסקטת הטונה (20 שקלים) ואני הזכרתי לעצמי שעדיין לא קפצתי לאברמנטו כדי לקנות שני קילו של הטונה המעושנת הנפלאה הזאת.
דפי הפסטה השחורה (58 שקלים) עדיין סבלו מכמות לא רצויה של שמן טיגון, וחבל. זו מנה שקמה ונופלת על הביצוע הטכני, מכיוון שיש בה הבנה יפה של חומרי גלם (ריקוטה ביתית, אריסה, סרדינים) ומה הם אמורים לעשות אחד עם השני, אבל השמן מטביע את הכל בשמנוניותו השומנית והמשומנת.
לקחנו שתי עיקריות שלא טעמנו בפעם הקודמת: מוסקה (62 שקלים) וסינייה (58 שקלים). את מקומם של תפוחי האדמה המסורתיים במוסקה החליפה שכבה של ארטישוקים ירושלמיים שלא בושלו כראוי והיו קשיחים וקשים. לא ככה מגישים ארטישוק ירושלמי. הבשר הטחון ורוטב הבשמל דיברו אחד עם השני בשפה שמוסקה צריכה לדבר. זו מנה שהיא שליש בעייתית ושני שליש מצוינת.
הסינייה בחרה אף היא להתחכם: לא מדובר במאכל שכבות, אלא בשלושה קבבי טלה שמשכשכים בתוך טחינה גולמית. המחבת הגיעה היישר מהתנור הבוער והקבבים היו עשויים יתר על המידה. עדיף להגיש סינייה כמו שאלוהים התכוון שיגישו אותה.
לקינוח – גלידת פיסטוק ביתית (42 שקלים) שהוגשה עם שערות קדאיף. הגלידה הייתה פנטסטית. רכה, שמנתית ופיסטוקית. על שערות הקדאיף המשומשות, הנדושות, יש לי דבר אחד להגיד – איף.
במסעדות רועשות, תמיד צריך לשאול על מה הרעש בא לחפות. אוזריה היא מסעדה באמת סימפטית שמגישה אוכל לא גדול אבל גם לא גרוע. היא לא זקוקה לאמצעי הגברה. זו מסעדה שפועלת כך וכך שנים. באמת שהגיע הזמן להתבגר. אפשר גם להתענג על השקט. לשים מוצרט ברמקולים ולפרוש מפות לבנות. סתאאאםםםם. מה קרה לכם? אתם דפוקים? איפה אתם חושבים שאתם חיים?
אוזריה, מטלון 44, תל אביב. 03-5330899. לא כשר