רעידת אדמה בכפר מונש! כן, כפר מונש. 8.5 בסולם ריזוטו חצילים. מה קשור כפר מונש? ובכן, מהשמיים נפלה שם מסעדה מהממת, מקורית, פשוט אדירה. לא ברור למה דווקא בכפר מונש, ולמה לא בעצם? שיהיה כפר מונש. אם צריך לנסוע לכפר מונש בשביל לאכול את הארוחה שאכלנו, אז ניסע לכפר מונש, בפקקים ובשרב. מסתבר שיש מקום כזה על פני המפה, כפר מונש. נשבע לכם שיש, ככה אמר הווייז. פונים שמאלה איפשהו בעמק חפר. או ימינה בתחנת הדלק. אל תעלבו, אנשי כפר מונש היקרים, אבל כפר מונש זה לא המקום שהיינו מצפים או חושבים או חולמים. כאילו, לא תיארנו לעצמנו שזה מה שנמצא בכפר מונש.
כמו איזו חללית עשויה בטון ועץ שנחתה על כפר מונש – נחיתת חירום, בחריקת בלמים מסחררת – וקבעה שם את משכן הקבע שלה. מחנים את האוטו בכפר מונש, הולכים על שביל עפר בכפר מונש ומגיעים אליה, אל המסעדה בכפר מונש, והיא נראית רגילה לגמרי, מסעדה מסעדתית, המולה של משפחות, צליל נעים של כוסות יין מתנגשות זו בזו. אבל זה כפר מונש. ואם זה כפר מונש, הרי שאתה, באופן בלתי נמנע, קצת סקפטי, נמצא בדיסאוריינטציה מסוימת, אפוף בדעות קדומות, מנמיך ציפיות, קצת עם האף למעלה, שהרי אתה, אתה, אתה, הגעת מהעיר הגדולה לכפר מונש, אתה איש העולם הגדול, הכרך האורבני התל אביבי, ומה כבר יש לכפר מונש הפיצפונצ׳יק להציע לך? ובכן, האדמה רעדה.
למסעדה קוראים נומי והיא נמצאת, מכל המקומות שבעולם, כן, בכפר מונש, מי היה מאמין שזה אפשרי. אבל זה אפשרי בהחלט, צאו מהסרט. נומי היא לא חלק מהסצנה של מסעדות שוליות בפריפריה שעושות ככל יכולתן כדי להעתיק אופנות תל אביביות באיחור לא חינני. זו מסעדה שעומדת בזכות עצמה ובפני עצמה ולכן לא צריך לפנטז על לקחת אותה כמות שהיא ולהעביר אותה לתל אביב, אם במקרה הייתה למישהו כזאת פנטזיה. סעו אליה במיוחד, יא פדלאות תל אביביות או עצלנים משאר חלקי הארץ, היא שווה את זה. היא גם לא זקוקה לאשרור של גורמים חיצוניים מה״סצנה״. עד כדי כך חזק מה שהולך שם. השפים הם גדי בור ויוני דנון, ואיך אומרים – תזכרו את השמות. שניהם עבדו אצל מאיר אדוני ונדמה שהתלמידים עלו על רבם במקרה הזה. הבישול שלהם הוריד מעצמו את כל המניירות המקסימליסטיות של אדוני. הוא נטול בולשיט וקישוט. התפריט מתומצת ומעורר תיאבון כבר מקריאה ראשונה. זה סימן ראשון: כשהאותיות והמילים מגרות אותך, אתה יודע שהגעת למקום הנכון. בכפר מונש.
הגדוּלה של נומי מתבטאת בכך שהיא פורטת את הבטחות התפריט כבר במנת הלחם המסחררת: ״לחם אש״ (32 שקלים) הם קוראים לזה. בנומי אין טאבון ענקי שניצב במרכז המסעדה או מטבח פתוח. תודה לאל. הם עובדים שם אולד סקול מאחורי קירות. הלחם לא זקוק לדאווין שלם. מביאים אותו אל השולחן. הוא עגול, לוהט, על סף המפוחם. אתה בוצע אותו בזהירות כדי לא לקבל כווייה. הלחם אוורירי, מתקתק, רך, שילוב היסטרי בין פוקצ׳ה ולחמניית בית ספר. בצד, קערית עם מסבחה של שעועית לוביה וסחוג ירוק לא חריף. טבילה קטנה מספיקה. זה לחם מסוכן. מהסוג שמפתה אותך להזמין עוד אחד ועוד אחד ולבקש גם שיארזו לך הביתה.
אחר כך הזמנו מנה קטנה של קרפלך (37 שקלים). מגיעים שני כיסונים בצלחת עמוקה. בצק רבוך, לא עבה מדי, ממולא בעוף צלוי. הכיסונים משכשכים ביוגורט עיזים ושמן של פלפל שאטה. מנה מזרח אירופאית, יהודית, שעברה הסבת מקצוע מוצלחת.
בניגוד למסעדות אחרות שמונהגת על ידי שפים צעירים, נומי לא מכורה לקלישאות על מטבח מקומי או ים תיכוני ואין לה הצהרות אידיאולוגיות גדולות. דווקא השתיקה והתמצות הן אלה שהופכות אותה למסעדה כל כך טובה. למשל, המנה של ״ריזוטו חצילים״ (69 שקלים) ואני בכוונה כותב זאת במרכאות כי זה לא באמת ריזוטו. זו בכלל מנה של חציל קלוי שעל בשרו הונחו גרגרי אורז, עשויים אל דנטה, מעורבבים בטעם המעושן של החציל שמתפקד כחומר המאחד במקום חמאה או פרמזן. בשכבה הנוספת פוזרה גבינה צ׳רקסית של משק הירש שהעניקה מליחות ועלי מרווה שרופים שנתנו ארומה ומרקם. זו מנה שמדגימה שימוש בחומרי גלם מצוינים (גם שמן הזית שנמזג מלמעלה, ״רוח ים״, היה נפלא), ידע טכני (החציל מוש-לם) וירידה חשובה לדקויות וניואנסים (הכל מאוד מידתי, לא מוגזם, לא וולגרי).
עוד שתי מנות מעולות הגיעו: מוח עגל (69 שקלים) בבלילה, בטיגון עמוק, פריך מבחוץ, רך-רך מבפנים. עליו ביצה עלומה ומתחתיו ויניגרט חריף של ציר עוף וזרעי עגבנייה סחוטים. נוצרת כאן ערבוביזציה רצינית של טעמים. שילוב מושלם של שומן וטיגון וחריפוּת, בביצוע ללא רבב.
סלט טלה פריך (72 שקלים) זורק אותך לסלטי בשר תאילנדים חריפים, אבל זו סתם מחשבה שנזרקת לאוויר. הגרסה, במקרה הזה, מציע פלטת טעמים דומה, בשחזור מקומי: במיה מטוגנת, עשבי תיבול, רוטב צ׳ילי מותסס עז טעם, יוגורט עיזים ונתחים של בשר טלה שנצרב היטב. המילה ״סלט״ עברה בישראל רדוקציה במהלך השנים לערמות תפלות של חסה ועגבניות עייפות, אבל גבירותיי ורבותיי, זה ס-ל-ט.
ועכשיו למנות מעט יותר עיקריות באופיין: פיצ׳י ולוביה (79 שקלים) היא מנת פסטה נהדרת: אטריות פיצ׳י שמנמנות, עשויות במקום, עם שעועית לוביה טרייה, שתיהן משחקות באותו מגרש צורני ואסתטי (רצועות ארוכות ונגיסות). הרוטב הוא של ציר עוף, פנצ׳טה מבשר חזיר, פיקורינו והמון פלפל שחור. כלומר, יש פה גרסה לקאצ׳ו אה פפה. תהרגו אותי, אני לא מבין למה כולם עושים בזמן האחרון גרסאות מקומיות לקאצ׳ו אה פפה, אבל זו המוצלחת מכולן.
״נתח בשר בגריל״ (98 שקלים) הוא תיאור מינורי בתפריט שמסתיר מאחוריו דרמה גדולה: נתח ואסיו, לא מהפופולריים שבנתחים, פרוס ועשוי מדיום רייר, טובל בציר בקר. זו חתיכת בשר פשוט אדירה, מלאת טעמים, נותנת פייט לשיניים אבל לא מזכירה גומי לעיסה זול כמו שנהוג במסעדות שלא יודעות איך לטפל בפרות מתות. בנומי יודעים גם יודעים. אבל התוספת היא זו שמכריעה את הכף: תפוחי אדמה צלויים עם עלי מלוחיה וקאימק (תחשבו על תוספת צ׳יפס במקדונלד'ס, אבל שמוגשת בגן עדן ים תיכוני). לי זה הזכיר, משום מה, מנה של ביף סטרוגנוף, כאשר את השמנת החמוצה מחליף הקאימק הנהדר עם אחוזי השומן הבלתי חוקיים ובמקום רצועות הבקר המטוגן, קיבלנו סטייק מהאגדות.
הקינוחים לא היו יכולים לאכזב. פשוט לא. טירמיסו (48 שקלים) הוא קלאסי שבקלאסי, בלי חוכמות מיותרות. ליגה הכי גבוהה של טירמיסו. ״תאנים וחלב״ (48 שקלים) הוא קינוח מעט יותר מתחכם: שכבה של תאנים טריות, עליהן פטיסייר של עלה תאנה, שיבולת שועל, חומץ חרז (שרי) וקרם חלב. הטעמים עדינים-עדינים, מלוחים, חמצמצים וממש לא מתוקים מדי. ריספקט לקונדיטוריה המאופקת, ותשואות לשני השפים של נומי בכפר מונש, כן, כפר מונש. לטוס דחוף לכפר מונש. כן, כפר מונש. מה לא ברור?
>> בפעם שעברה אכלנו במסעדת דריה
נומי. דרך הפרחים 1, כפר מונש. 09-7740635. לא כשר